ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
שנת הלינקים המתים 

שנת הלינקים המתים

 
 
ליעד לבנה

קשה לומר משהו חיובי על השנה שחלפה ברשת. חברות קרסו, אתרים נסגרו והרבה אנשים מוכשרים פוטרו. לצערנו, אין דרך טובה יותר לסכם את השנה החולפת מאשר להצדיע לאתרים הבולטים שנסגרו השנה. פרויקט מיוחד

 
 
 
 
 
 
 
 
 

נטקינג: כס המלך ריק

 
לפני כמה שנים התדפק יונתן בן-ארצי, עד אז בארמן ב"דיקסי", על דלתות משרד הפרסום טמיר כהן, ובפיו הצעה: תנו לי את מחלקת הפרסום האינטראקטיבי שלכם, ואהפוך אותה למלך הפורטלים הישראלי. לא ברור מה גרם לרוני כהן ולדוד טמיר להפקיד את המשימה בידי ינוקא חסר ניסיון; יתכן שרוו נחת מצחצחות לשונו, יתכן שהוקסמו מאש-העלומים שיקדה בעיניו, או אולי מייחוסו המשפחתי. כך או כך, השניים חברו לדסק"ש, לרשת ולתאגיד התקשורת WPP, ונתנו בידיו של בן-ארצי את נטקינג, החברה והפורטל.

הפרוייקט הושק, כדרכם של פרוייקטים, בחיוכים נועזים ובשיר-עם בלב, הבארמן הממנכ"ל הבטיח כי עד 2002 תהיה נטקינג חברה רווחית, והמשקיעים טובי-המזג צ`יפרו אותו מכל הבא ליד: חברת-בת בשם ג`ינג`ר, שעסקה בפרסום אינטראקטיבי, הוקמה, לצד אתר ילדים בשם יו-יו; פרוייקט המציצנות העברי הראשון, Any1Home, נחנך ברעש גדול כמו גם גולת הכותרת של הפורטל, רדיו נטקינג. יתרה מכך, לצוות התוכני של האתר הצטרפו גדי סוקניק, שהיה לעיתונאי הבכיר הראשון באינטרנט הישראלי, ואחריו גם אלי ישראלי וניב רסקין. המדינה כולה השתאתה על גיוסם של אלו, שסימן במובהק את דחיקת רגליה של המדיה הישנה לטובת המדיום החדש.
 
 
הכל זרם על מי מנוחות, והיה ממשיך וזורם אלמלא ההפסדים, שהגיעו, לדברי מומחים, לכ-300 אלף דולר בחודש. באוגוסט 2000 אמנם השיקה החברה קמפיין עליז לגיוס עובדים, אך בסופו של אותו חודש פרש סוקניק מתפקידו, ופרישתו לוותה בצמצומים נרחבים ובביטולן, הלכה למעשה, של מחלקות החדשות והספורט. בספטמבר החליט בן-ארצי להעניק לחלומו המתפורר טיפול רדיו-אקטיבי, וניסה לקדם את רדיו נטקינג, הן כמדיום פרסומי מוביל, והן כטכנולוגיה העדכנית ביותר, כשהוא מבטיח כי "`הרדיו הזה הוא תחילת מימוש החזון שבו תכנים עשירים יועברו לכל סוגי מכשירי הקצה".

אלא שהכספים שהוזרמו לחברה לא השביעו את צרכיה, והמשקיעים המודאגים הודיעו למנכ"ל הצעיר כי לא יזרימו יותר כסף לקופתו. כשהוא חסר מימון, נאלץ בן-ארצי לפטר את שארית עובדי התוכן, מלבד בודדים שהושארו למטרות תחזוקה. בכדי להחיות את החברה, הוא ניסה למצוא לה רוכש, ובאמצע ינואר הודיעה סלקום כי תקנה את הפורטל תמורת פחות מחצי מיליון דולר, על פי ההערכות.

בן-ארצי החליט למזער את הנזק שנגרם למשקיעיו, והפרידה מהפורטל הובילה לסגירת רדיו נטקינג ולמכירת חלקה של החברה באתר יו-יו; אבל כחודש אחר-כך, הודיעה סלקום כי היא חוזרת בה מכוונת הרכישה של הפורטל של נטקינג, ובן ארצי נאלץ לכבות את מכונות ההנשמה בעצמו. ב-11 בפברואר 2001 הלך נטקינג לעולמו.
 

ספורטלו: לא עמד בתחרות

 
"ספורטלו", אתר הספורט המסחרי הראשון בישראל, קם ברוח חלוצית ואופטימית: ב-1999 הקימו רוברט אנטוקול וקבוצת חברים את "יורודרים", שפיתחה תוכנה שהביאה לגולשים תוצאות ספורט עדכניות מהארץ ומהעולם, בזמן אמת; במקביל, הקימה החברה אתר שהוקדש למשחק הכדורגל הממוחשב פיפ"א, ומכרה בו "פאצ`ים" (טלאים) להסבה לזירה המקומית.

שני הפרוייקטים זכו להצלחה נאה, ויורודרים החליטה ללכת שלב אחד קדימה, ולהקים אתר ספורט. כך קם ספורטלו, שהונהג ע"י מערכת בת ארבעה כתבים ועורך. "אנחנו הדלקנו את הספורט הישראלי", נזכר איתי טרייסטר, העורך; "הגענו לשם ארבעה-חמישה חבר`ה, רובנו חסרי ניסיון ממשי בעיתונות, ומהר מאוד קלטנו איך הדברים עובדים, ואיך עושים עיתונות ספורט טובה בתקציב מינימלי. פירגנו לנו מכל הכיוונים, וידיעות שלנו זכו לפולו-אפים בכל כלי תקשורת שמסקר ספורט. ספורטלו הפך מהר מאוד לאתר נחשב".

אלא שעם ההצלחה, הגיעה גם התחרות, וספורטלו מצא את עצמו נאבק מול שני אתרים חדשים, שגובו בידי חברות ציבוריות גדולות: "ספורט 5" מבית ערוץ הספורט, ו"One" מבית זכיינית ערוץ 2 טלעד. התחרות על הבאנרים והמסחר האלקטרוני נגסה קשות בהכנסות האתר, שהיו נמוכות למדי ממילא, וספורטלו חיפשה פתרונות חדשים שיקדמו את האתר. ביוני 2000 נחתם הסכם עם שירות האינטרנט הסלולארי של פלאפון, "גו נקסט", לאספקת תכנים ללקוחותיה. מקור רווח נוסף נבנה בפרוייקט "ליגת החלומות", שבו הרכיב כל שחקן קבוצה דמיונית משחקני ליגת העל, וזו זכתה לציונים בהתאם לביצועי השחקנים, והעניקה לגולש פרסים בהתאם לביצועיה. ההיענות למשחק היתה רחבה מאוד, אך לא הניבה רווחים מספקים.
 
 
מאוחר יותר נמצאו שני גלגלי הצלה נוספים: לקבוצה גויסו משקיעים מקרב שחקני כדורגל ישראלים: אייל ברקוביץ, חיים רביבו, רוני רוזנטל, רן בן שמעון, אלון חזן, אמיר שלח, אריק בנאדו וטל בנין. באפריל 2001 הושקה גירסה מעודכנת של תוכנת התוצאות המקוונת, שכונתה LiveSport.

אלא שעם קריסת שוק התוכן באינטרנט הישראלי, קרסו גם מחירי הפרסום באינטרנט ועמם גם נכונות המשקיעים לממן את האתר. בספורטלו פיטרו את אחד העובדים, וקיצצו במשכורתם של ארבעת הנותרים, אבל ללא הועיל. ב-14 באוגוסט הודה אנטוקול כי "תנאי השוק הכריעו אותנו", וכיבה את האור באתר. איתי טרייסטר, מנהל האתר, סיכם את עבודתו שם במילים "אף פעם לא הבנתי מה רווחי בזה. מבחינתי זה היה ונותר ה-חלום, במלוא מובן המילה".
 

:XXL השם אומר הכל

באוקטובר 99 איים המסחר האלקטרוני, האי-קומרס, להטביע בנחשול עז את ערוצי המסחר המסורתיים, ולגזול מהם את לקוחותיהם - או כך, לפחות, העריכו כלכלנים בעולם. בדיסקונט השקעות, חברת האם של (בין השאר) רשת המסחר שופרסל, החליטו להקדים תרופה למכה, ולהקים מיזם מסחר אלקטרוני, שזכה לשם בעל הניחוח הירושלמי "נט-קארדו".

"נט-קארדו" זכתה לצוות ניהול מקצועי ביותר כבר מראשיתה, מה שהצביע יותר מכל על רצינותם של המשקיעים בכוונה להפיק מהחברה רווח: כיו"ר החברה מונתה דליה לב, שהוחלפה כשבעה חודשים מאוחר יותר בידי אלון שליו, לשעבר עורך "ידיעות אחרונות" ומאוחר יותר סגן נשיא בכיר לענייני מדיה בדסק"ש. למנכ"ל מונה יעקב גלברד, היום מנכ"ל פלאפון, שהבטיח אז כי "נט-קארדו יוביל את תחום המסחר האלקטרוני בישראל בשנים הקרובות".

החברה פעלה תחת מעטה כבד של חשאיות, והמעט שדלף דרכו הצביע גם הוא על כוונות רווח נכבדות ביותר: נט-קארדו רכשה רישיון לבניית פלטפורמת-רשת על בסיס התוכנה של חברת InterShop הגרמנית, ופעלה ללא אינטגרטור טכנולוגי, כשהיא מסתייעת בחברת טכם מקבוצת נס, ובבית התוכנה מל"ם מקבוצת זאבי. בסיס הנתונים שנרכש לחברה היה של אוראקל.

באפריל 2000 רכשה מנהלת השיווק של נט-קארדו, כרמי לבינשטיין, את שם הדומיין www.XXL.co.il, וביולי של אותה שנה הודיעה החברה על שינוי שמה ל-.XXL "השם נועד לשקף את האסטרטגיה השיווקית של החברה" הסביר אז המנכ"ל גלברד בצניעות, "לרבות ממדים של עומק, רוחב ואורך, שבהם בכוונתה לטפל ביחס לשוק הסחר האלקטרוני".

אלא שגלברד, ככל הנראה, ניחש כבר אז כי משקיעיו חוששים מפקיעתה של בועת האינטרנט, ושל המסחר המקוון יחד עימה. מה אירע במסדרונות XXL אין איש יודע; מן הסתם, החליטו בעלי דסק"ש כי די להם באתר המכירות "נט-אקשן" מבית נטוויז`ן, שגם היא בבעלותם. כך או כך, בינואר 2001 שלפה דסק"ש את התקע, והודיעה על פטירתה בטרם עת של XXL, תוך מחיקת רווחים של 14 מיליון שקלים.
 

פור-סייל: כרוניקה של כישלון

 
פורסייל, עוד ענק שקרס, היה, יחד עם נט-אקשן, חלוץ אתרי המסחר המקוון בארץ. האתר הוקם במהלך 1998 ע"י חברת ארט אין, שבבעלות אלון פופקין ודן גלנט. השניים התחילו בצורה סולידית, ונמנעו מהכרזות על כיבוש העולם: "אנחנו לא שני ילדים שאמרו `יאללה, נעשה אי-קומרס`. אנחנו, שחיים ונושמים אינטרנט, מבינים היטב את הצרכנים בתחום, ויש לנו ניסיון עם הדרך שבה גולשי האינטרנט חושבים וקונים".

אבל לפעמים, דווקא מההצטנעות, מבצבצת לה פיסת שאפתנות שנראית, במבט לאחור, כמשעשעת משהו: "שוק המסחר האלקטרוני האירופי מעניין אותנו מבחינת המספרים והאיכויות" אמרו פופקין את גלנט באוקטובר 99`. "עבורנו, בגלל הידע שצברנו, לא מדובר בהשקעה רק כדי להכניס רגל בדלת". חודש לפני כן יצאה החברה בהנפקה בבורסה, במסגרתה גייסה כ-10.3 מיליון שקלים. הנפקה פרטית שבאה זמן קצר אח"כ גייסה עוד 11.5 מיליון ש"ח.

אבל גם פורסייל, שהושקה ברעש גדול, כיאה לחלוצה, התקשתה להניב רווחים למשקיעיה. מילא ההפסדים, אבל קופתה של ארט-אין, בעלת האתר, הלכה והדלדלה, עד שנותרו בה רק 7.5 מיליוני שקלים. כדי לשפר את מצבה של החברה נמכרו 26 אחוז ממניותיה למתב ולנונסטופ, לפי שווי חברה של 10 מיליון דולר; במקביל רכשה פורסייל את גו-מיוזיק, שעסקה במכירת תקליטורים ברשת.
 
אלא שגם צעדים אלו לא סייעו לקופתה המידלדלת של החברה, ובאוגוסט 2000 הודה הסמנכ"ל דן גלנט שהחברה מנהלת "יותר מגישושים" עם מספר חברות, במטרה להכניס שותפים נוספים בחברה. במקביל לחיפוש שותף אוף-ליין, הודה גלנט, שקלה החברה שקלה להרחיב את פעילותה בתחום האוף-ליין. גלנט, מסתבר, ניחן בראייה חדה: בראיון שנתן באוגוסט 2000 לאתר "דה-מרקר" הוא העריך כי "השוק הישראלי קטן מדי לאתרי נישה", וכי סופם של אלה "להיעלם, להימכר, או להתמזג לתוך החברות הגדולות יותר". באופן קצת פחות מדויק, הוא העריך שהחברות הגדולות יהיו XXL ז"ל, פורסייל ז"ל, וקניון P1000.

בנובמבר 2000 הפגין גלנט שוב מידה ברוכה של ראיית הנולד, ומכר לפופקין 14 אחוז ממניותיו בחברה במחיר הנמוך ב-40 אחוז מהמחיר בו נסחרו בבורסה. פופקין, ביצירתיות ראויה לשבח, הסביר למשקיעים כי "העברת המניות מבטאת את האמון של גלנט בי", אך עם פרישתו של גלנט ניתן האות לתחילת סופה של החברה. ערן נוימן, שמונה למנכ"ל החברה, ניסה נואשות למצוא לה רוכש, ומשנכשל במשימתו זו, הכריז בפברואר 2001 על תוכנית הבראה, שכללה פיטורים של כ-60 אחוז מהעובדים.

ההבראה, למרבה הצער, התעכבה מעבר למה שהיה ביכולתה של פורסייל לשאת: בתחילת מרץ, כשבועיים לאחר השקתה של תוכנית ההבראה, הודיע האתר על "השעיית" פעולתו, והשיב נשמתו לבוראו.
 

קומבינה: קריסת המודיעין הישראלי

רב סרן עמוס לוי, קצין מודיעין, השתחרר בשנות ה-90 המאוחרות משירות הקבע, והתקשה למצוא את מקומו מחוץ למערכת הצבאית: הוא עסק בתמיכה לחברות הסלולאר, יעוץ בנושאי אספקת מידע, ובאופן כללי, דילג ממקום עבודה למשנהו. באותו זמן, ניצתה בליבו תשוקה חדשה ומסוכנת: להקים אתר למסחר באינטרנט. שיחה עם חברים בארה"ב לימדה אותו כי שוק אתרי המכירות הפומביות עולה ופורח, והחליט כי זו תהיה נישת השוק שלו.

לוי בחן את השוק הישראלי, וגילה שם שני שחקנים בלבד: פורסייל של ארט-אין, ונט-אקשן מבית נטוויז`ן. באותם ימים עליזים, נראה שוק בעל שני שחקנים כוואקום אדיר, המחכה ליזם שיביא בו את המכה הגדולה. "חשבתי שזו נישה רחבה עם פוטנציאל עצום", סיפר מאוחר יותר לגלובס; "הנחתי שהשוק יבשיל תוך שנתיים-שלוש, ועד אז אוכל להקים את האתר שלי ולהכין את עצמי היטב".

לוי ערך מחקר דקדקני על צרכי השוק, האופי והמבנה הנדרשים לאתר מכירות. שנית, הוא החל ברכישת הטכנולוגיות שיאפשרו את פעולתו של המכרז הוירטואלי - החל מפלטפורמת המכירות, ועד מנגנון "הסוכן החכם". הוא גייס את מפקדו לשעבר, אל"מ (מיל`) עוז ליב, כמשקיע, ובספטמבר 1999 הקימו השניים את חברת 10Bid, שהשיקה את "קומבינה", האתר והמותג.

"בהתחלה היו המון תקלות, לצד חוסר אמון שהביעה בי הסביבה" סיפר לוי באותו ראיון לגלובס; "היו רגעים שאמרתי לעצמי: מה אני צריך את כל זה, ואולי באמת עדיף שאפרוש. אבל היום השוק מוכיח שאנחנו בכיוון הנכון. אז אני ממשיך".

נאמן למילתו, המשיך לוי קדימה: בפברואר אלפיים הוא גייס כמשקיעים את חברת ברוש תעשיות, יצרנית תנורי מטבח. במקביל הודיעה חברת 10Bid כי במהלך שנת 2000 תנפיק עצמה לפי שווי של 11 מיליון דולר לפני הסף - שווי הגבוה פי 15 מהשווי לפיו נכנסה ברוש לחברה. באפריל גם יצאה קומבינה בקמפיין פרסומי פרובוקטיבי ומתוקשר, ולוי התיר את חרצובות לשונו והודיע: "לגבי העתיד, יש לנו שני כיוונים עיקריים: האחד בין-לאומי; בקרוב נתחיל להפעיל פיילוט עם חברה בעלת מערך לוגיסטי בניו-ג`רזי, והשני, כניסה לנישות של קהלי יעד מפולחים".

אבל אז, איך לומר, התעוררה בעייה קטנה: האתר לא הניב רווח, והמשקיעים, שאיש מהם לא היווה שחקן בליגה הלאומית, החלו להיחנק. ביולי 2000 החליט לוי לצאת לגיוס הון עפ"י שווי חברה של 270 אלף דולרים, אבל אחת מהקבוצות המשקיעות טענה כי ממילא עומדת החברה להנפיק ב-20 מיליון דולרים, ולכן נועד הצעד לדלל את השקעותיה. לוי לא ידע אם לצחוק או לבכות: הוא הודיע לבית המשפט כי ללא הזרמה מיידית של לפחות 200 אלף דולר, החברה תקרוס.

בניסיונות נואשים אחרונים ניסה לוי למנוע את סגירת האתר - אם ע"י השגת הסכם לפריסת חובות עם נושיה של הקומבינה, ואם ע"י ניסיון כושל למכור את האתר לחברת מחסני חשמל. כל הניסיונות עלו בתוהו, ובספטמבר 2000 תמה הקומבינה כלעומת שבאה.
 

גו-מיוזיק: צליל הנפילה

 
ירון בלווייס, מבעליה של רשת צליל ומנכל"ה, זיהה גם הוא את הפוטנציאל הטמון במכירות ברשת. הוא רצה להקים אתר למכירת מסחר אלקטרוני בתחומי תרבות הפנאי, ולחץ על שותפיו לקחת חלק בצעד הזה. השותפים הצליחו לעמוד זמן מה בפרץ, עד שהונפק האתר MP3.com בסכום של 5 מיליארד דולרים. הסכום הזה, שנשמע היום מופרך מעיקרו, פרץ את הסכר, ובנובמבר 1999 הודיע בלווייס בגאווה כי הוא ושותפיו ל"צליל" מקימים את חברת "נט-פייל", שתפעיל אתר חדש למסחר אלקטרוני בתחומי תרבות הפנאי: גו-מיוזיק.

"הרגשתי שאני הולך להביא את חו"ל לארץ", אמר בלווייס לגלובס, "להקים אתר `תותח` בצורה הכי שאפתנית שיש, שאחריו לא יהיה צורך יותר ב-cdnow". נאמן לתוכניתו השאפתנית, הקים בלווייס אתר שכלל חמש חנויות וירטואליות: גו-פליי, ששיווקה משחקי מחשב; גו-בוקס, שהתמקדה בספרים; גו-מוביז, שמכרה סרטי וידאו ו-DVD; גו-MP3, שסיפקה קבצי מוזיקה; וגו-מור, שסיפקה אביזרים נלווים. חודשיים אחרי השקת האתר, כבר גייסה נט-פייל כ-2 מיליון שקלים ממשקיעים פרטיים, לפי תחזית למחזור מכירות של 10 מיליון שקל.
 
בלווייס הקים מרכז לוגיסטי בכפר סבא, בשטח של 500 מ"ר, והחל בדחיפת החברה שלו. ראשית חוכמה, הוא בחר לנצל את הכוח של "צליל" שעמד לרשותו, וחתך את המחירים באכזריות, בהוזלות של עד 30% ממחיר המוצר בחנויות. את הרווחים שהצטמצמו איזן ע"י הימנעות מוחלטת מקמפיין פרסומי; במקום זאת, השקיע את מאמציו בהשגת הסכמי מכירה עם הפורטלים הגדולים.

בחודשים הראשונים נראה היה שהכל מצליח: בחמשת החודשים הראשונים לקיומו זכה האתר לכ-200 אלף מבקרים, ולכ-5000 רכישות, ללא כל פעולה פרסומית. בלווייס פיתח תיאוריה, לפיה המסחר האלקטרוני כדאי בארץ אפילו יותר מאשר בארה"ב, וקבע לפיכך כי המודל העסקי שלו יעיל יותר מזה של אמאזון. "הרבה מהבורות במאזן של אמזון לא יהיו אצלי", הבטיח בראיון באפריל 2000, והצהיר על כוונות התרחבות לחו"ל: "אנחנו בונים שרת אמריקאי בארה"ב, ובו תתקיים גו-מיוזיק בגירסה אמריקאית שפונה אל קהל היעד הישראלי והיהודי בארה"ב". באותה קלות גם הבטיח הנפקה קרובה.

אבל אחרי אפריל 2000 החלו רוחות החורף האינטרנטי מנשבות בעוז, ובלווייס מצא עצמו, כמו יזמי אינטרנט אחרים, עם קופה מדלדלת והולכת. כדי לצאת מהעסק במינימום נזק, נאלצה נט-פייל למכור את גו-מיוזיק לקניון האינטרנט פורסייל באוקטובר 2000. משקרס פורסייל במרץ 2001 הקיץ הקץ גם על גו-מיוזיק, והאתר חדל מלפעול.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by