ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
איך נולד פקמן 

איך נולד פקמן

 
 
אילנה תמיר

מאיפה הגיע הכדור הצהוב שכבש את העולם, ההצלחה המסחררת של דונקי קונג והנפילה הכואבת של אטארי. ההיסטוריה של קונסולות המשחק - חלק שני

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים היו תקופה נפלאה לתעשיית משחקי הווידאו. מוסיקת ה-8 ביט שלהם שימשה כפסקול לחייהם של מיליוני משפחות ברחבי העולם, ולמליונים נוספים של גיימרים, צעירים ומבוגרים כאחד, שבילו את זמנם באולמות משחקי הארקייד.

הפונג, שהיה משחק הארקייד הפופולרי הראשון, אותו הזכרנו בחלק הראשון של הכתבה, נזנח בצד. במקומו הגיעו שלל משחקי ארקייד חדשים, שהציעו גרפיקה צבעונית ומעניינת יותר ומשחקיות שהיתה קצת מורכבת מסתם שתי פלאטות שמתמסרות בכדור. עשרות חברות בארה"ב וביפן התחילו בייצור משחקי ארקייד, בתקווה שאלו יהפכו ללהיט הבא ושיעשה להן מה שהפונג עשה לחברת אטארי.
 

תור הזהב של משחקי הארקייד

 
המשחק הראשון שהצליח לעשות את זה בגדול היה המשחק היפני Space Invaders. הנוער, שכבר היה שרוי עמוק בתוך קדחת "מלחמת הכוכבים", קיבל בזכות המשחק הזדמנות לשחק את דמותם של הגיבורים שמגנים בעוז על כדור הארץ מפני פלישת חלליות החייזרים.

המשחק הפך לממכר במיוחד בגלל שלמעשה אף פעם אי אפשר לנצח אותו. בניגוד למשחקים קודמים, שהיו מסתיימים כעבור פרק זמן ידוע מראש, או כשהגיעו ליעד מסוים, כאן מועד סיום המשחק היה תלוי רק במיומנותם של השחקנים, ששאפו לשפר אותה עוד ועוד.
 
הגיימרים התחרו זה בזה במשך שעות על גבי שעות וניסו לשבור זה את שיאו של זה. על הדרך הם שילשלו עוד ועוד מטבעות אל תוך קופסת המשחק. ביפן ההצלחה של "פולשי החלל" היתה כל כך אדירה, עד שהכלכלה היפנית התריעה על מחסור במטבעות, שנעלמו במפתיע ממחזור הכספים של המדינה. בארה"ב נרשמה עלייה חדה בעבריינות בני נוער. מאות מכולות נשדדו מכסף קטן.

חיקויים למשחק פולשי החלל מיהרו להגיע. אבל לא רק משחקי יריות ו/או חלל כיכבו באולמות הארקייד.
 
 

גורילה, צפרדע ואיש אחד עם שפם

 
חברה יפנית, שעד אז אף אחד לא הכיר את שמה מחוץ ליפן, הביאה לארה"ב משחק בו מככבת גורילה אכזרית בשם דונקי קונג, שזורקת חביות על איש קטן ומשופם שמטפס במסירות על סולמות, בניסיון להציל את חברתו פאולין מפני גורל אכזר. עבור אותה חברה, נינטנדו שמה, המשחק היווה חדירה נאה לשוק האמריקאי. אבל סביר להניח שאפילו בנינטנדו עצמה לא האמינו שההצלחה שדונקי קונג זכה לה הייתה רק ההתחלה.
 
 
פולשי החלל ודונקי קונג היו רק קצה קצהו של רשימת המשחקים שפותחו בתקופה זו, שלימים תזכר כתקופת תור הזהב של משחקי הארקייד. בין הכוכבים של התקופה נמצא את פרוגר, הצפרדע בעל הנטיה האובדנית לקפוץ לכביש עמוס מכוניות חולפות, את Q*bert, דמות לא ברורה שדילגה בין קוביות, ואת המשחק Dragon's Lair שהיפנט רבים בזכות האנימציה המתקדמת שלו.
 
 
וגם אז היה כוכב אחד שניצנץ יותר מכולם. אחד שכל-כך הצליח, עד הגיבור שלו הפך ל"איש השנה" של מגזין MAD לשנת 1982, ושעד היום הוא אחד האיקוניים המזוהים ביותר את האייטיז, יחד עם החותלות, הקוביה ההונגרית וסמנתה פוקס.
 
 
האגדה מספרת שמפתח המשחקים טורו יאווטני מחברת המשחקים היפנית Namco, קיבל את ההשראה לפיתוח המשחק, אחרי שהתבונן בפיצה עגולה שנלקח ממנה משולש אחד. הוא המציא דמות עגולה וצהובה עם פה משולש, הכניס אותה אל תוך מבוך עם שדונים ונתן לה משימה - לזלול כמה שיותר נקודות.

כשחיפש שם שיתאים לדמות שהמציא, הוא השתמש בכינוי שניתן ביפנית למישהו שפותח וסוגר את פיו – " packupaku". הוא שיבש מעט את המילה, אינגלז אותה קמעה והגיע לשם: "Puck Man".

ביפן המשחק זכה להצלחה עצומה והיה ברור כי גם האמריקאים יבלעו אותו בשקיקה. אבל לפני שהמשחק היגר לאמריקה, נדרש עוד תיקון קל בשמו. היתה סכנה ברורה שהמילה Puck תשונה על ידי ונדליסטים ל- Fuck. כדי למנוע את עוגמת הנפש הוחלט לשנות את השם ל- "Pac Man" .
 
פק-מן זכה להצלחה דווקא בגל שהיה חריג בנוף משחקי הארקייד, שעדיין כלל בעיקר משחקי יריות. בניגוד למשחקים הקודמים שהיו מלאי טסטוסטרון, המשחק הזה היה הרבה יותר שוחר שלום והתאים גם לנשים, שעד אז נרתעו למדי מלפקוד את אולמות הארקייד.

זה היתה הפעם הראשונה שמשחק וידאו יצא מהמסך ושקע בלב ליבו של המיינסטרים. תעשיית מרצ'נדייז עצומה סבבה סביבו ודמותו של פק-מן, צאצאיו וארבעת המפלצונים (לינקי, פינקי, ינקי וקלייד) כיכבו על גבי חולצות, כוסות קפה, מגבות, מצעים, בובות ומה לא.
 

תחילת הקריסה

ההתלהבות ממשחקי הוידאו פלשה לבתים. יצרניות הקונסולות הביתיות, ובראשון אטארי בעלת ה- Atari 2600, דאגו להוציא לצד המשחקים המקוריים, גם גרסאות משלהן למשחקי הארקייד, ולגזור עליהן קופון שמן. נראה היה שתרנגולת שנקראת "משחקי ווידאו" תמשיך להטיל ביצי זהב לנצח. אבל מתישהו ב-1983 נפסקה החגיגה.

אמנם באולמות הארקייד עדיין המשיכו לשמוע את צליל המטבעות הנופלות לקופסאות המשחקים, אבל בתחום הקונסולות הביתיות, התעשיה חוותה את אחת התקופות השחורות ביותר שלה. הקשיים הורגשו אצל כל השחקניות בשוק, אבל הקריסה נשמעה חזק במיוחד מכיוונה של החברה שנפלה מהגובה הרב ביותר – אטארי.
 

פליטי אטארי מקימים חברה חדשה

 
ההיסטוריונים של משחקי הווידאו מאשימים את היהירות של הנהלת אטארי וההתעלמות מהשאיפות של העובדים שלה, ביצירתו של כדור השלג. באותה תקופה, בשום משחק מהמליונים שנמכרו על ידי אטארי לא היו כתובים השמות של האנשים שעיצבו ותיכנתו בפועל את המשחקים. מלבד הקרדיט החסר, המפתחים גם לא נהנו כלל מהצלחה הכספית של המשחקים שלהם.

עם אגו פגוע וכיס מדולדל, החליטה חבורה של מתכנתים בכירים באטארי לעזוב ולפתוח חברת משחקים בעצמם. שמה של החברה היה Activision וכיום היא בין חברות המשחקים המצליחות ביותר בעולם.
 
הנזק עבור אטארי היה עצום. לא רק שסבלה מבריחת מוחות, אלא גם קמה לה בין לילה חברה מתחרה, המורכבת כולה מאנשים מוכשרים שמכירים בדיוק את נבכי הקונסולה של אטארי, ומסוגלים לפתח עבורה משחקים בעצמם. זו היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה בה חברה חיצונית הפיצה משחקים בעבור קונסולה שלא יצרה בעצמה.

אטארי כמובן לא נשארה חייבת ותבעה את Activision, במטרה להשאיר אצלה את המונופול על יצור המשחקים ל- Atari 2600. אטארי הפסידה. הנזק היה עצום.

ההפסד הביא לשטף של חברות נוספות שהציפו את השוק במשחקים משלהן ל-2600. אטארי הפסידה מכך פעמיים. פעם אחת בגלל שהכנסותיה הצטמצמו להכנסות ממכירת הקונסולה עצמה. פעם שניה משום שהשוק הוצף במשחקים שחלקם היו באיכות ירודה ביותר, ושהוציעו שם רע לתחום משחקי הווידאו בכלל ולקונסולה שלה בפרט.
 

ההשפלה הגדולה

 
אבל לא רק חברות צד שלישי ייצרו משחקים איומים. גם אטארי עצמה, בחיפזונה, היתה אחראית לכמה פלופים שפגעו בה קשות. כי בדיוק כמו שמשחק אחד טוב יכול להרים חברת משחקים לגבהים, משחק אחד רע יכול גם להמית עליה חורבן. לאטארי היו שניים כאלו, גרועים במיוחד.

הסיוט של אטארי החל דווקא עם פקמן. אטארי לא יכלה להתעלם מההצלחה הפנומלית של העיגול הצהוב, ורכשה לעצמה את הזכויות לפתח גירסת פקמן משל עצמה. אבל זכויות זה לא מספיק, מסתבר.

הגיבור של אטארי כלל לא נראה כמו הדמויות של משחק הארקייד, המבוך במשחק נראה מגושם ולא אלגנטי, הסאונד היה תפל ודמויות המפלצות משום היבהבו ללא הפסק. בעוד שפקמן של משחקי הארקייד היה כייפי וממכר, הגירסה של אטארי גרמה לשחקנים התקפי אפילפסיה.
 
 
המשחק השני שהביא לחורבנה של אטארי היה משחק שהתבסס על הלהיט הקולנועי של אותה שנה – E.T. החברה קנתה מסטיבן שפילברג את הזכויות על יצירת המשחק וחשבה שליצור גיבור בדמותו של החייזר החביב תספיק לה כדי שהמשחק יהפוך ללהיט. אבל שוב, הביצוע היה כושל.

רק שישה שבועות הוקדשו לפיתוח המשחק והדבר התבטא באיכותו הירודה במיוחד. מדובר במשחק תמוה ביותר, בו בו יצור שמזכיר במשהו את E.T. מרחף ללא תכלית בין פירים ובורות, כשמידי פעם נתקלת בו איזו דמות אנושית. שום קסם מהיצירה של שפילברג לא דבק במשחק של אטארי. מתוך חמש מיליון המחסניות שיצאו למכירה לחנויות, כמעט כולן חזרו חזרה באריזתן המקורית. (להורדת אמולטור ל-2600. להורדת ROM של ET, לצפיה בוידאו קליפ שמספר את סיפורו של ET).
 
 
אטארי נתקעה עם סטוקים עצומים של מחסניות משחקים שאף אחד לא רצה לקנות. שמועות החלו לזרום שהחברה, בלית ברירה, החליטה להשמיד את המשחקים שלא היו להם דורשים. 14 משאיות, עמוסות ב-10 מיליון מחסניות של פקמן ו-ET יצאו ממשרדי אטארי לניו מקסיקו, שם המשחקים נקברו מתחת לאדמה. לא היה גבול למבוכה של אטארי, שלא לדבר על בעלי המניות.

וכדי להוסיף מסמר אחרון לארונה של תעשיית הקונסולות – פתאום צצה לה תחרות מכיוון נוסף – המחשבים האישיים. המחיר של מחשבים, שעמד קודם לכן על אלפי דולרים, ירד למחיר סביר שאיפשר גם למשתמשים פרטיים לרכוש לעצמם מחשב. עבור רבים היה זה הקומודור 64.

כל מי שהתבגר בשנות השמונים זוכר את הקומודור 64 בעיקר כמכונת משחקים. אבל למרות שאולי משחק היה אחד השימושים המרכזיים של הקומודור, במהותו הוא לא היה קונסולה אלא מחשב. פרט למשחקים, אפשר היה להשתמש בו לצרכים שונים כמו עיבוד תמלילים או חשבונאות, והוא הוצג ככלי חינוכי ראשון במעלה.
 
קומודור יצאה בסדרת פרסומות שתקפו ישירות את משחקי הוידאו של אטארי וניסו לשכנע את ההורים החרדים לעתיד ילדיהם, לוותר על הרעיון של קניית קונסולות משחקי ווידאו לטובת רכישה של מחשב, כזה שיכין את הילדים לקולג', לשוק העבודה וילמד אותם לתכנת (ראו וידאו). הורים רבים השתכנעו ורכשו לצאצאים האהובים מחשב אישי. תעשיית הקונסולות ספגה פגיעה קשה נוספת.

המניות של אטארי צנחו בשני שלישים וההפסדים נאמדו במאות מיליוני דולרים. חברות משחקים נסגרו. משחקים רבים נתקעו בשלב הפיתוח ומעולם לא זכו לחשיפה. גם יצרניות של קונסולות אחרות סבלו וחלקן לא שרדו. ילדים המשיכו לשחק עם הקומודור, אבל עולם הקונסולות חווה ארבע שנים של קיפאון.

מי שהציל את המצב היה אותו איש קטן ומשופם, איטלקי ממוצא יפני, שנראה לראשונה מטפס על סולמות במשחק דונקי קונג.

החלק השלישי והאחרון של הכתבה יפורסם בשבוע הבא
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by