ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
יומנו של פדופיל 

יומנו של פדופיל

 
 
אורי ברקוביץ`

הוא בן 25, ישראלי, קצין לשעבר, שנמשך לילדים. לפני שבועיים הוא פתח בלוג

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לפוסט הראשון שלו בבלוג "יומנו של פדופיל" הוא העניק את הכותרת "יש לי אומץ". שלא במקרה, הוא בחר בכינוי קרל אורף (ומכאן ואילך גם נכנה אותו כך), על שם המלחין הגרמני המפורסם שעבד במשך רוב חייו עם ילדים.

הוא בחור בן 25, קצין לשעבר בצה"ל, שלא מבקש רחמים, אינו מחפש אהדה ולא הבנה לסטייה ממנה הוא סובל. הוא מצהיר בפה מלא שהוא נמשך לילדים והבלוג שלו, רובו ככולו, עוסק בזה בדיוק.

את היומן האישי שלו בישראבלוג הוא פתח, לטענתו, למען מטרה אחת - לעורר מודעות. מודעות לכך שפדופילים הם לא רק אנסים שמחרבים את עולמם של ילדות וילדים רכים, אלא אנשים שכלפי חוץ יכולים להיות כמו כל אחד מאיתנו בהבדל אחד: בתוך תוכם רוחש דחף סוטה שעלול ביום מן הימים להתפרץ החוצה. מן הבלוג הטרי יוצאת זעקה לעזרה, מן החברה, מן הרשויות: "זאת מחלה פסיכולוגית, כמו סכיזופרניה", הוא מספר באחד הפוסטים "היא דורשת טיפול, אך במקום שייטפלו בחולה אתם לוחצים שיישלחו את האנס לכלא. כלא לא יעזור לו! הוא יצא ויחזור על מעשיו ...".
 
 

"מה העיוות במין עם ילד?"

את העובדה שהוא נמשך לילדות קטנות גילה בגיל כבר בגיל 16. אז הוא חשב לתומו שהעובדה שנדמה לו שילדות קטנות עושות לו עיניים היא "דבר טבעי ביותר" והוא לא ראה "שום דבר פגום בנושא", במקביל הוא המשיך לנהל מה שהוא מכנה "אורך חיים תקין ויחסים אם בנות גילי (כל השגיאות במקור, א.ב)".

ההכרה שיתכן שההעדפות המיניות שלו לא ממש נורמליות החלה לחדור אליו רק שלוש שנים לאחר מכן, בהיותו חייל. הבדיחות על פדופילים, הוא מספר, גרמו לו להתחיל לתהות מדוע הדבר "הזה" שהוא סובל ממנו נקרא פדופיליה, למה יש לו שם נפרד ומה רע בכך. התהליך שעבר קרל בצבא לא גרם לא לחדול מלפנטז על ילדות קטנות אלא רק, לדבריו, להפוך ל"יותר זהיר".

כשבאמצעי התקשורת דיווחו על מעצרים של פדופילים, הוא מעיד שכלל לא הזדהה עימם. להיפך, הוא כותב - "כעסתי עליהם". אבל מה שעורר את כעסו לא היתה העובדה שאותם פדופילים התעסקו עם ילדים אלא עצם מעשה האונס לכשעצמו. על פי תפיסתו, בעצם המגע המיני עם הילדים לא היה כל רע. "כעסתי על מעשה האונס, לאדם כמוני היה קשה להבין את העיוות במין אם ילד, למה הוא פשוט לא דיבר אם הילדה או הילד? נתן לו סוכרייה, הרי זה כל כך פשוט לשכנעה ילד, למה הוא לא עשה את זה? מין אם ילד הרי זה דבר כל טבעי וטוב", הוא כותב.

להתפקחות מן האשלייה לפיה מין עם ילדים זה דבר "טבעי וטוב" הוא הגיע רק לאחר השיחרור, ולאחר שהחל "ללמוד על הנושא". הגילויים החדשים אמנם זיעזעו אותו, שהבין סופסוף "שהדבר חולני מבחינת כולם ושמין אם ילדים הוא עבירה ושזה גומר לילד את החיים". לאכזבתו, התובנות החדשות לא עזרו לו להיפטר מן המשיכה לילדים. עם זאת הן איפשרו לו להתחיל בתהליך שבסופו החל להכיר בכך שהוא "חולה וצריך לקבל עזרה".
 
 

למעלה ממאתיים תגובות

12 ימים לאחר שפורסם לראשונה, הצטברו בבלוג יוצא הדופן, המזעזע ועם זאת המרתק, למעלה ממאתיים תגובות. רבות מהן מביעות זעזוע וחלחלה, אחרות כעס רב, אולם תגובות לא מעטות מפגינות סוג של אמפתיה עם הצעיר. והוא, מצידו, לא עורך, לא מוחק וטורח לענות גם למגיבים הבוטים ביותר שמציעים לו סירוס ובילוי מאחורי סורג ובריח.

לאלה הוא עונה: "גם אם תאספו את כולנו ותשלחו לגרדום זה לא יעזור, הבעיה לא תיעלם, היא הייתה ותישאר שם תמיד". ולגולש אחד הוא משיב:" אם אני אסרס את עצמי זה יעזור? זה מה שיציל את הילדים שלך? שפדופיל אחד הבין שהוא חולה והחליט להפסיק אם זה באופן מכני? פדופיל אחד! ומה אם כל השאר? אותי זה ללא ספק לא פוטר מאחריות, אבל גם לא את המדינה ...שלב ראשון ללא ספק חייב להיות תרופתי, דיכוי הדחף, אבל חייבים לנסות למצוא את הפטרון הדבר הכי עצוב כאן שהמדינה לוקחת אחריות רק על פדופילים שנתפסו כבר, כשאני ביקשתי עזרה בזמנו במקום תרופות או אפילו סרוס הצמידו לי ניידת בילוש לזנב. זה לא פטרון, זאת הדחקה".
 
 
 

מגלה טפח, מכסה טפחיים

לעיתים ניכר שקרל יוצא מעט משלוותו, לאחר שגולשים שלא טרחו לקרוא את כל ההסברים והתשובות מתעקשים להגיב. אך גם להם הוא משיב בסבלנות של מי שכבר רגיל בתגובות הקשות שהוא מעורר בסביבתו. על היחס הזה של הסביבה, שלעיתים גם מסוגלת לגלות אמפתיה, אפשר ללמוד מן התשובות של קרל לגולשת misst, שתמהה האם הוא מטפל בעצמו, והאם בסביבה שלו יודעים מנטיותיו.

היא גם שואלת אותו באופן ישיר "האם פגעת פעם במישהו או שזה רק מאוויים נסתרים?" וקרל עונה לה, מגלה טפח, מכסה טפחיים: "כן, אני מטפל בזה, זה לא תמיד עוזר אבל אני מתמיד; כן, חבריי הקרובים יודעים ותומכים, כשגיליתי להם איבדתי הרבה מהם ואני לא מאשים אותם, הקרובים באמת שם ותומכים; אם פגעתי במישהו? אני לא רוצה לדבר על זה, (זה) שלב מוקדם מידי".
 
את הגולשים שמביעים חשש מן העובדה ש"סכנה לחברה" שכמותו מסתובב חופשי, הוא מרגיע בכך שאצלו העניינים נמצאים תחת שליטה וכי הוא יכול להסתדר ללא התרופה שמדכאת את היצר המיני. עם זאת, הוא מבהיר, שבזכות העובדה שהוא בעל אמצעים, הוא מחזיק בתרופה, שמחירה 800 ש"ח. "ברגע שאראה שהדחף יותר חזק ממני אני אזריק", הוא מבטיח, אבל "כרגע אני מסתדר".
 

הגולשים משתפים

קרל גם טורח להסביר מדוע הוא לא משתמש בתרופה למרות שהיא נמצאת בידיו: "אני מאמין שאני כן יכול לבד, אני הבנתי שמשהו לא בסדר בכל העניין בגיל מוקדם יחסית לאחרים ואני חושב שאני מסוגל לזה, אני לא אגיד שזה קל, אבל אני רוצה לנסות. טיפול תרופתי הוא כמו מטאדון למי שמזריק הרואין, הוא עוזר אבל לא גומל, אני לא מאמין שאוכל להיגמל מזה לגמרי אבל אני כן מאמין שאלמד לשלוט על זה באופן מלא".
 
 
באופן מאוד מפתיע (ואולי בעצם לא כל כך) מצאו את דרכם לבלוג כמה גולשים וגולשות שנפלו בעצמם קורבן לפדופילים. הגולשת אש למשל, כותבת לקרל: "זה די מצחיק... אני יושבת מול המחשב, וקוראת את הבלוג, התגובות ...ואני פשוט לא יודעת איך להגיב, מצד אחד, בקלות יכולתי לבוא ולקלל את היום שבו נולדת בו, כי כן, גם אני כמו הרבה אנשים עברתי התעללות ע"י פדופיל, וכן, אני רק בת 15 וכן, ממש קשה לי לסחוב את זה וזה אחד הדברים שהכי מעיקים עלי בעולם ושהכי קשה לי להתמודד איתם. מצד שני, ותאמין, קשה לכתוב אותו, איכשהו אני מבינה מה אתה כותב (ואפילו שאני מקלידה את זה אני כולי רועדת ולא בטוחה שאני אכן מבינה אותך אלא את הבעיה שלך)".

גולשת אחרת, ג'יזל, מספרת לקרל: "רצחו אותי נפשית כשהייתי כבת 9, הפדופיל היה מהמשפחה ומאז זה השפיע על כל דבר בחיי למרות כל השנים שעברו". למרות שלדברי ג'יזל, "כילדה שעברה את זה", קשה לה להזדהות עם הקשיים שלו, היא מאחלת לו: "אני באמת מקווה שתצא מזה, שלא תפגע בילדים קטנים ותמימים שעלולים להדחיק ואז להתעורר להשלכות הרעות והאכזריות שבזה".

וקרל עונה לה: "אל תזדהי איתי, יש לך סבל משלך לעבור ולהתגבר עליו. מקווה שתצליחי בו".
 
 
תגובה יוצאת דופן אחרת היתה של C בת ה-16 שכותבת לקרל תגובת הזדהות ובו היא מספרת על רגשות דומים שהיא חווה: " לאורך חיי שמתי לב שבילדים קטנים יש משהו שעושה לי את זה יותר מהבוגרים ואלה בגילי... המגע הראשון שלי היה עם בן-דודי שקטן ממני בחמש שנים... שהייתי בת 11. מאז אני פשוט מחפשת אותם, את אותם ילדים קטנים עם השיער החלק הזה שנופל על העיניים, המלאכים הקטנים... עם העיניים הגדולות, שנגמרים להם המטבעות במשחקי וידאו בקניון, שהם צריכים עזרה להגיע למקום גבוה כלשהו, בג’ימבורי... במשחקיות אחרות, גני שעשועים... אבל אני שונה, כי מספיק לי להסתכל עליהם. לפעמים אני מוציאה את התמונות שלהם שיש לי בראש ע"י ציור, אני מציירת הרבה כבר מכיתה א’ וזה התחביב הכי גדול שלי. לכן ניתן לראות הרבה ילדים קטנים ויפים בציורים שלי, עם בגדים...בלי בגדים... זה כלל לא משנה, העיקר שהם שם, רק בנים, בכל אופן... זאת מן אובססיה כזאת... והייתי מדריכה בקייטנה, הייתי מדריכה של ילדים מגיל הגן ועד כיתה ג’. גיליתי שאני גם נוטה לתת יחס ממש צולע לבנות הקטנות ולבנים אני מתייחסת משמ כאל נסיכים... לחבק אותם... לתת להם לשבת עליי".

גולש אחר שחש הזדהות עם קרל הוא zb, שמספר: "אני ילד בן 16 שש לי משיכה ילדים, אני מודע לבעיה ולכן בחיים אני לא ינצל אותה, אני נגד, אני חוויתי, ושונא פדופילים". "אם הגעת בגיל כזה צעיר להבנה זה רק מעודד, מחזיק לך אצבעות שתצליח בעתיד", מעודד אותו קרל, אך טורח להזהיר אותו: "אם תראה שהמצב נהיה יותר גרוע תפנה לבית החולים הדסה בירושלים, יש להם נסיון רב".
 
בין המגיבים בבלוג ניתן היה למצוא גם כמה הורים שהדברים עוררו בהם לא מעט חששות לביטחון ילדיהם ותהו בקול רם, תוך התייעצות עם קרל, כיצד ניתן לזהות פדופילים על מנת להיזהר מהם. כל אחד מן המגיבים הללו זכו למענה אישי אולם את התשובה הטובה ביותר ניתן למצוא כבר בתחילת הפוסט הראשון: "אני בדיוק כמוכם, לא תראו אצלי שום דבר שאומר עליי שאני חולה, אבל אני כן ועכשיו הגיע הזמן לעמוד מול המחלה ולהגיד, אני יכול לך. יכול להיות שהייתי המ"מ או הסמל שלכם, ראיתם אותי ואמרתם שהוא אחלה גבר, אבל לא ידעתם מה הולך שם בפנים".


הכתבה פורסמה מחדש במסגרת חגיגות חמש שנים לישרא-בלוג
בחזרה לפרויקט >
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by