ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
לחץ כאן: אינטרנט זה כמו דג רק ההפך 

לחץ כאן: אינטרנט זה כמו דג רק ההפך

 
 
האחים טבריה

והשבוע במדור החביב על ילדי ישראל ומורותיהן: שינאה לחתולים, דובים שמחים, אתר חיריה עולה לרשת, שירותים מטונפים, ועוד אתר אחד שאין לנו כוח להבין מה הוא רוצה מחיינו. הצד האפל של האינטרנט, תחקיר עומק

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
באחד הנסיונות המטופשים ביותר של בני-האדם למצוא ראציונל מאחורי משיכתם הפאתטית לחיות בית פרווניות, התפתחה לה תת סצינה מוזרה, שמתמקדת במאבק חסר תועלת להוכיח כי החתול עדיף על הכלב, ולהיפך. בעוד חובבי החיות הרבים משליכים לקלחת הוויכוחים טיעונים כמו נאמנות, ניקיון ואינטליגנציה, ברור היה לכל אדם שפוי כי הן אלה והן אלה בוגדניים, מטונפים וטיפשים במידה דומה, ובכל מקרה זניחה בכל קנה מידה אנושי.

הרי אף אחד מאותם משוגעים לא היה שוקל טיול רגלי עם קבצן מונגולואיד, מרוסן ברצועת פלסטיק נעימה בחמש בבוקר, רק כדי שזה יוכל להבהיל אזרחים אחרים ולחרבן על פסיפסים מימי בית שני.

את אותה גאווה דורסנית בעזרתה הם מגנים על היונק החביב עליהם, מנתבים כובלי החיות לשנאה יוקדת כלפי אנשים תמימים, שכל רצונם הוא לקנות סמים וליהנות מהחיים בשמש בלי להתפלש עם הסנדלים בחרא. הנה, האדם הזה שונא חתולים, אבל לא קשה לנחש מה הוא כן אוהב. בואו נירה בו, באמת.
 
באמת, אולי מפתיע שלא עלינו על זה קודם, אבל קורות החיים של אנשים הן כמו הכסף שלהם: במידה רבה זה מכריח את אחיהם בני האדם להקשיב לטינופת שיוצאת להם מהפה. אם נפליג מעט קדימה עם הרעיון הרומנטי הזה, נבין שאנחנו לא חכמים כפי שניתן היה אולי לחשוב, ושיש מי שיודע את זה כבר שנים. אם נפתח גם את הרעיון הזה, נגלה שהרבה פחות מביך יהיה למות, מאשר לחיות בידיעה שיש אנשים יותר חכמים.
 
היום אני מצטער על המנעותי מצפייה בתוכניות התעודה המעולות של הבי-בי-סי שעסקו בדובים. בבורותי סבור הייתי כי דוב הוא כינוי לחיה משעממת שחיה באנטארקטיקה, אוכלת בני אדם ודבש ואת שאר הזמן מבלה בשינה, והנחתי כי דוקומנטציה מצולמת של שגרת יומם עלולה להיות חד גונית ומשעממת. כעת אני מבין כי דובים הם חיות גדולות, שעירות ונבונות, הנפגשות בסאונה למטרת הכרויות והזעה משותפת, וחלקם אף מתגורר בירושלים. זה דווקא נראה לי מעניין מאוד.
 
 
 
אפשר למצוא הקבלות רבות בין אתר חירייה לבין אתר האינטרנט שלו. בבקשה עשו זאת בעצמכם.
 
 


סאטירה, כמו ווסט-ברומיץ` אלביון, היא אחד מאום רעיונות יומרניים אך מיותרים, שלאף אחד אין רצון להיות מקושר אליהם, והם נעלמים כלעומת שבאו מבלי שאף אחד שם לב. יש שיוסיפו גם אנלוגיות לרשימה, אבל זה יהיה קצת כמו גול עצמי, ופראנק סינקלייר כבר מזמן לא משחק פה.

אנשים שמנסים לעשות סאטירה, הם קצת כמו השחקנים של ווסט-ברום, בכך שהם ממשיכים לשחק בשביל הסמל, מפני שאף אחד לא טרח להודיע להם שרובסון עבר ליונייטד, ובירכתיי הליגה למקומות עבודה הם כבר לא מעניינים אף אחד מלבד רובי ריבלין. למרות זאת, צריך להעריך גם אנשים כאלה, אחרת הם עוד יקחו אותנו איתם. אז הנה.
 
 

השאלה הגדולה שהעלה קיקרו בפני תלמידיו, בנוגע למתאם הגבוה שבין אנשים מכוערים לאנשים בכלל, ממשיכה להטריד המון אנשים, אבל בעיקר אותי, ובעיקר עכשיו. קיקרו, המון אגודלים היו לו, אבל מעט מאוד שכל, כפי הנראה, ולכן לא שרד את המהפך. היום יש לו אפשרות לתקן את זה, אבל השאלה הגדולה עכשיו היא האם מישהו עוד מעוניין בכך. סביר שלא. בינתיים, יש את ממשיך דרכו, מתנשא מלוכלך שמתייחס לאובייקטים כמו לנשים. וזה לא שמבחינה לוגית יש כאן איזו סתירה, זה פשוט לא תקין פוליטית ווייז. אבל הוא משוגע, ולהם הרי הכל מותר, גם בלי שנותנים להם שבוע מיוחד, לרגל המצב.
 
 
תאי שירותים ציבוריים זה הדבר הכי טוב אחרי המערב (אבל יותר כמו הכיוון, ופחות כמו הצד שהפסיד לבסוף את המלחמה הקרה). כמו ערי מקלט קטנטנות, מספקים התאים האלה לעכברים המפוחדים ומרוטי הפרווה שהם אנחנו, כמה רגעים של שפיות רוגעת בתוך החרא המעורבל ונטול הגוון שהוא העולם הזה.

אבל כמו בשבוע הגאווה, כך מתברר עכשיו, גם בסצינת המשתנות הציבוריות לא הכל ורוד - או כמו שנוהגים בלשים פרטיים לומר: כשהביוב סתום, האף לא נשאר אדיש. כאן מתועדים כמה מקרים קשים למדי של סצינת מייהם התאים, כדי שיהיו לנו קצת תמריצים שליליים לבקר בתחנה המרכזית של נתניה.
 


למרות, ואולי בגלל שזאת גירסה עברית לפרוייקט לועזי, חשוב מאוד ללחוץ כאן. זה גם מצחיק.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by