ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
על העיוורון 

על העיוורון

 
 
שקד

האופטימיות והנאיביות של שלגיה גובלות בפיגור. היא באמת מצפה למצוא יום אחד את נסיך החלומות שלה. ועוד בצ'ט. סקס והרשת, מדור חדש בנענע

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כדי לפגוש בחור שווה לחצי כאן. או שלא
 כדי לפגוש בחור שווה לחצי כאן. או שלא   
אנחנו יושבות על הבר של אינגה-בר בהרצליה פיתוח כבר שעה, מחליפות חיוכים מבוישים עם בחורים בצד השני של החדר וכלום לא קורה, כרגיל. עוד מעט נעזוב כל אחת לביתה וניכנס לצ`ט, כמדי לילה, שם תמיד קורה משהו, מהיר, ישר ולעניין. "כדי למצוא נסיך אתן צריכות להיות מוכנות לנשק הרבה צפרדעים, גם בביצות עכורות!" נואמת לנו שלגיה בהשפעת המרגריטה השניה שלה. האופטימיות והנאיביות של שלגיה גובלות בפיגור. היא באמת מצפה למצוא יום אחד את נסיך החלומות שלה. ועוד בצ`ט.

"את מכירה את זה שאת יושבת בפאב, מסתכלת מסביב ואומרת לעצמך: איפה כל הבחורים השווים? אם הם לא יושבים פה, אז איפה כן?", שוטחת בפנינו שלגיה את האני מאמינה שלה. "אז אני אגיד לך איפה הם יושבים. מול המחשב בבית. וככה את תופסת אותם. את שני החברים הרציניים האחרונים שלי, מקסימים אמיתיים, פגשתי בצ`ט, ואם יש משהו שאני בטוחה בו לגבי האחד והיחיד שלי, זה שהוא מחובר עכשיו לאינטרנט".

חוקי הציד אינם שונים במידה רבה, בין הפאב לרשת. את פותחת את כל תוכנות התקשורת שיש לך, הסטטוס שלך זועק "אונליין", האייקון שלה קורץ "פנויה לשיחה" מכל חלון ומסך אפשריים, אבל מה, "מטרת השיחה" היא בכלל "לפגוש חברים", חברים ותיקים לא? וכשמישהו כבר פונה אליך, את מספרת לו שאת קצת עסוקה, "אני בדיוק מורידה את השיר החדש של דיידו בנפסטר וכותבת אימייל לחברה שלי בקנדה, אבל אנחנו יכולים לדבר קצת".

ממש כמו בפאב, שאת יושבת עם חברה שלך על הבר, מזמינה סלט ויין ושוקעת בשיחת הנשים השבטית של המאה. ככה שכשמישהו מתחיל איתך, הוא ממש מפריע לך, את עושה טובה שאת מסתובבת אליו, למרות שכולנו יודעים למה באמת באת. באינטרנט, לפחות, את מותירה אותו עם הספק, שאולי באמת את כאן בשביל האידאולוגיה של הנאפסטר, ואז הוא מרגיש שהוא זכה בגישה למישהי פחות נגישה, אחת כזו שאין לו סיכוי לפגוש בפאב. מה שעושה את ההבדל, בין הפאב לצ`ט, הוא העיוורון. בפאב את רואה את האובייקט מטווח קצר ובאינטרנט, את פשוט יורה לכל הכיוונים, ופעמים רבות, גם את נפגעת מהרסיסים.
 
נאים האלה, מאבקה היומיומי של שלגיה בצפרדעי הביצה העכורה, מעורר את הערצתי ורחמיי כאחד. שלגיה עונה לכולם בסבלנות וקובעת גם עם בחורים שלא הייתי שורדת דקת שיחה אתם, כי "אף פעם אי אפשר לדעת". אנחנו צוחקות עליה שעוד מעט היא תתעוור לנו מרוב פגישות עיוורות. הקיץ המתקרב בצעדי ענק הכניס אותה לקצב מוגבר במיוחד, אשר גבה קורבנות נפשיים בהתאם ומיקם את חברתנו השבוע, בתפקיד המ"כית במסדר השקרנים.

ביום ראשון, היה זה אלון ממשרד הביטחון, שעוד בשלב הטלפון שיווק את עצמו בסיפורי גבורה של אנשי הצללים עם הדרכונים הזרים. ביום שני, בפגישה פנים אל פנים, הוא באמת נראה כמו מרגל שנשכח שנה במדבריות בחריין וחי עם זאבי הערבות, אך שלגי שלנו נשארה מרותקת למעלליו בשירות המדינה עוד שעתיים תמימות. " כנראה שמדובר בש.ג במיל בשגרירות באיסטנבול, שפשוט מנפח את השכל. איש מוסד אמיתי בחיים לא יתרברב בזה" קובעת פיצוצית, השלישית שבחבורה והמעשית שבינינו. "גם אם הוא כעור להחריד וזהו המשאב היחידי שלו להרשים בחורה?" אני תוהה בקול, וכולנו לוגמות ומהרהרות בשאלה הפתוחה אודות הקשר בין סקס לביטחון המדינה.

ביום שלישי, יניב בן ה- 27 שעובד במחשבים, שמח לגלות שהוא ממש שכן של שלגיה בנווה צדק והזמין אותה למחרת למרתון סרטים לילי. ביום רביעי בחצות מצאה עצמה שלגיה בדירה מעופשת על גבול כרם התימנים שהייתה שייכת לסבתו בימי המעברות. תוך דקות ספורות גילתה שהערס המצוי שלפניה לא עובד במחשבים אלא רק שואף ללמוד אותם בעתיד, לא בן 27 אלא 24 ובכלל לא קוראים לו יניב אלא יעקב! מתוך עשרות קלטות הוידאו של ואן דאם ושוורצנגר היא בחרה בסרט גודזילה, ובזמן שהמפלצת איימה על ניו יורק, היעקב איים על המרחב האישי שלה על גבי הספה המיטתית שלו. לקראת אמצע הסרט היעקב נרדם, ושלגיה התגנבה החוצה מבלי להותיר עקבות, מותירה את דלת דירתו פתוחה לרווחה. מגיע לו. ביום חמישי נודע לה, לצערה שהוא עדיין חי ואפילו כבר המשיך הלאה, כשנכנסה לצ`ט בניק החלופי שלה, סינדרלה, והטמבל התחיל אתה שוב. הפעם הוא טען שהוא "רק" בן 26.

דקות ספורות לאחר שנפטרה ממנו באה הישועה והתקווה האמיתית של השבוע בדמות דן. בחור שנון ומקסים, כדורסלן מקצועי, שנראה נהדר בתמונה אשר מיהר להעביר לה באימייל. ביום שישי, היא עמדה בדלת דירתו ברמת גן כשחיוך גדול מרוח על פניה, וגם כאשר הדלת נפתחה והבחור היפיפה מהתמונה ישב מולה בכסא גלגלים, החיוך הזה לא נמחק, הוא פשוט קפא. שלגיה התאמצה להחזיק בחיוך, אך זה היה כבד כמו ג`ינס רטוב תלוי על אטב דק, שמת ליפול מחבל הכביסה.

"זה באמת מכעיס, כי אם הוא היה נשאר כדורסלן מקצועי, ולא באולימפיאדת הנכים, הוא היה כבר נשוי לאיזו דוגמנית ולא שם עלינו זין. זה שהוא מתפשר על בחורות רגילות כמונו רק בגלל שהוא נכה, זה ממש משפיל אותנו, אתן לא חושבות?" פיצוצית מציעה זווית ראיה מקורית בהשראת וודקה תפוזים.

כך או אחרת, בחצות עזבנו שלושתנו את הפאב ופתחנו עוד לילה לבן ליד המחשב. ולמרות שהיו לה עוד ארבע פגישות עיוורות גרועות מאז, שלגיה המשיכה לפרוץ בבכי תמרורים בכל פעם שהפרסומת של "לא חוגר מאחור, מה יקרה?" הוקרנה בטלוויזיה, למשך שבוע.


ומה איתכם? ספרו לשקד מה עובר עליכם ברשת

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by