ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
תשמעו סיפור 

תשמעו סיפור

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לא ידעתי שאוכלים בתחת משחקים סנוקר. סינטרה
 לא ידעתי שאוכלים בתחת משחקים סנוקר. סינטרה   

אוקיי, תשמעו סיפור על פרנק סינטרה שהתרחש בערך בתקופה בה צולם הסרט הזה (שלעולם לא נעיז להשתמש בשמו העברי).

השנה היא 1960, ופרנק סינטרה מגיע לצילומים באולפני פאראמונט. סינטרה עכשיו כבר בסיבוב השני שלו: אחרי תהילת הנעורים, אחרי הנפילה הגדולה, ואחרי הקאמבק הבלתי יאמן שעשה ב"מעתה ועד עולם". הוא כבר לא עלם חמודות המרטיט לב כל נערה בקולו הקטיפתי; הוא גבר מבוגר, מצולק, שידע נפילות, שידע מה זה להיות כוכב ענק לרגע אחד, ורגע אחר כך להיות האדם הדחוי ביותר בתעשיה, וגם ידע לקום מהאפר ולהפוך לכוכב קולנוע מרתק, מורכב, ענק. ובקיצור: הוא לא אוכל בולשיט מאף אחד.

המקום: בר באולפני פאראמונט. השעה: ערב.

סינטרה נכנס לבר, מזמין משקה ורוצה לשחק סנוקר. מה לעשות, ושולחן הסנוקר היחיד בבר תפוס על ידי לא אחר מאשר סופר המד"ב הרלן אליסון, שנמצא שם כדי לשכתב תסריט שלו.

עכשיו מלה על הרלן אליסון: אחד המוכשרים, המבריקים והנודניקים שהז`אנר המדהים הזה הוציא בשנות הזהב שלו. הוא נמוך, כמעט גמד, מטר חמישים ומשהו; הוא לבוש בגדים צבעוניים וצעקניים, מגפיים גבוהים, לשונו חדה ומהירה ולא פעם נוטפת ארס, ובאופן כללי - אם יש טיפוס שסינטרה מסוגל לתעב ממבט ראשון, זה האיש.

עכשיו תוסיפו לזה את העובדה שהגמד הראוותני הזה תפס לו את שולחן הסנוקר.

סינטרה ניגש לשולחן, כווס וויסקי בידו, ורמז לאליסון שהגיע הזמן לפנות את השולחן. אליסון התעלם.

על פי עדויות, סינטרה אמר משהו כמו: לא ידעתי שאוכלים בתחת משחקים סנוקר. חשבתי שאתם צריכים את המקלות למטרות אחרות.
 

אליסון מעיף בו מבט מלמטה, וזורק משפט אחד ארוך שמורכב מעשרה משפטים קצרים שכולם מתייחסים לנחיתותו האינטלקטואלית, המוסרית, והאנושית של סינטרה, לעובדת היותו בן טיפוחיה של המאפיה ("יש לך קול שמרגיע את האלמנות של האנשים שהחברים שלך רוצחים"), וביחוד על זה שמי שמעיר הערות אנטי הומוסקסואליות, כנראה מת לקבל איזה מקל בעצמו.

כשהרלן אליסון פותח את הפה, הוא לא מדבר: הוא יורה מתת-מקלע מילולי שכדוריו נטענו בשמיים הרבה לפני שנולד. סינטרה בוחר בתגובה פחות מילולית, ונותן לו אגרוף.

אליסון נפל, קם, אחז בכוס הבירה שלו, שעמדה על שפת השולחן, ושפך אותה על בגדי ההסרטה של סינטרה. וצעד החוצה. סינטרה עוד הספיק לצעוק אחריו, "תגיד לי איזה שיר האלמן שלך הכי אוהב, שאני אדע".

אליסון חמום המוח ניסה לתבוע את סינטרה על תקיפה. אבל אליסון היה תסריטאי מד"ב, תקן אנושי שבהוליווד נחשב לנמוך מזה של מחלק דואר. סינטרה היה ה-כוכב, והיו לו חברים שלא מתעסקים איתם. תוך יומיים אליסון מצא את עצמו מועף מהסט של הסרט שאת תסריטו הוא עצמו כתב.

זהו, זה הסיפור. ובקשר לסרט: אחלה סרט. חבורה של קצינים אמריקאים ופרנקי בראשם, מנסים לגייס מתנדבים מבורמה להילחם בכובש היפני, במלחמת העולם השניה. יש דרמה, יש צחוקים, יש מלחמה, יש אהבה (ג`ינה לולובריג`ידה), יש את סטיב מקווין הצעיר, ובסך הכל - עוד לבנה בחומת הקסם הסינטראי.


``בדם רותח``; יום חמישי, TCM 21:00
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by