ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
ימים גדולים 2 (פירוט והדגמה) 

ימים גדולים 2 (פירוט והדגמה)

 
 
עוזי וייל

כמה הבהרות למאמר הקודם, שנראה לכמה אנשים מעורפל מדי. החדשות הטובות: אפשר, אכן, לדבר יותר ברור. החדשות הרעות: מה שברור לאדם אחד מעורפל לאדם שני, ומכאיב לשלישי

 
 
 
 
 
 
 
 
 

1.

שום זרם בימין אינו מסוגל היום לתת פתרון שפוי. הפגנת ימין בשבוע שעבר (רויטרס)
 שום זרם בימין אינו מסוגל היום לתת פתרון שפוי. הפגנת ימין בשבוע שעבר (רויטרס)   

טוב, הבנתי. תגובות רבות הגיעו למאמר הקודם, רובן זעמו על עירפולו, ודרשו לשמוע דברים ברורים. הבעיה היא שהדברים הברורים שאני מסוגל לומר נשמעים הרבה יותר מעורפלים מהדברים המעורפלים. הם לא, אבל ככה הם נשמעים. ובכל זאת.

מה שאמרתי היה פשוט: שהימים האלה אינם ימי הסוף, אלא ימי לידה מחודשת של הזהות העצמית היהודית בארץ ישראל. וזאת משום שתמו כל האופציות הדתיות / חילוניות / ימניות / שמאלניות הידועות. כלומר, תמו במידה שאינן יכולות להציג פתרון ל"מצב". ושמהכאוס הזה הולכים ונולדים אנשים חדשים.

ולא, אני לא מתכוון בזה לנצחונו של מחנה פוליטי זה או אחר. התמוטטות הסכם אוסלו אינה ניצחון לימין, משום שרעיון "ארץ ישראל השלמה" התמוטט הרבה לפני הסכם אוסלו. שום זרם בימין אינו מסוגל היום לתת פתרון שפוי לשליטה על העם הפלסטיני המורד, הנובעת בהכרח מהדרישה הטפשית "לתת לצה"ל לנצח". לנצח את מי? את מיליון וחצי האנשים ששונאים אותו?

בדיוק כך גם לגבי הויכוח החילוני-דתי, שדומה כי הדיו שכחו מעט בעקבות חודשי ההרג והאסונות. רק קהות חושים ועייפות מחשבתית על גבול האפתיה, יכולים לגרום למי מהצדדים לחשוב שניצח באיזשהו קרב על הזהות היהודית. זה שיורים עלינו בגלל שאנחנו יהודים, זה אולי אומר שאנחנו לא אנגלים - לא שלרגע סברנו כך, מיינד יו - אבל זה עוד לא אומר מה אנחנו כן. ואותו "אנחנו" מוצק וחמקמק בו זמנית, בוודאי איננו "זה" או "זה". כך שבבקשה, בלי תרועות ניצחון, אם אפשר.
 

2.


עד כמה שאני מסוגל לראות -

ומראש אני מבקש סליחה: זו אינה "דעתי", זה רק מה שאני מסוגל לראות כרגע; ואת המראה הזה אינני מנסה להנחיל או ליחצן או לדרוש ממישהו להתייצב מאחוריו; ואני מתחייב להחזיק בו רק עד לרגע שאראה דברים אחרים, אם בכלל -

אבל עד כמה שאני מסוגל לראות, מתקיים מתח כמעט בלתי נסבל במחשבה היהודית בארץ ישראל, בין "יש" לבין "יהיה". כלומר, בין קבלת ה-"זה מה שיש" לבין החלום על מה שצריך להיות.

שני הקצוות האלה קיימים, כמובן, בין המחנות הפוליטיים: בין ההכרה באיבה הערבית כגורם בלתי משתנה, לבין השאיפה לשלום; בין הרצון החילוני לשפר את איכות החיים, לבין הרצון הדתי לשפר את איכות החלום. וכדומה.

אבל המתח הזה קיים גם בתוך המחנות עצמם: בשמאל, נניח, בין התפיסה שהשלום הוא הכרח המציאות, אפילו הכרח בטחוני, למדינה קטנה שמנסה לחיות חיים נורמלים ומוקפת באויבים על סף התחמשות גרעינית - ומצד שני, חלום ה"מזרח התיכון החדש", שכולו שאיפה ליום שבו יהיה הגיון (כלכלי? מוסרי? סתם אנושי?) להתנהלות במזרח התיכון.

ועוד: בתוך המחנה הדתי עצמו, בין הגישה המשיחית ("יהיה!") לבין הפרגמטיות החרדית הותיקה ("זה מה יש, ועדיף לא להסתבך"); ואם נלך עוד פנימה, רק לצורך הדגמה, אל תוך המחנה המשיחי - בין אלה שחיים כאילו כל יום יכול להגיע משיח, לבין אלה שחיים כאילו הוא כבר כאן, והכל מותר.

ועוד: בתוך התפיסה החילונית עצמה, בין הרצון לחיות חיים מעוגנים במציאות (ואם אפשר לשפר אותה), לבין הנטיה ההולכת וגוברת למיסטיקה זולה (ופחות זולה). כלומר, המתח בין הרצון להמשיך לחיות את החיים הטובים, לבין ההכרה שחייבים למצוא להם משמעות, אפילו במחיר של ויתור על חלק מטובם של החיים הטובים.

ואם נלך עוד פנימה, נמצא כמובן שהמתח הזה קיים בחייו של כל אדם ואדם, בכל רגע ורגע.
אלא שבזמן הזה, בארץ ישראל, המתח הזה הופך להיות בלתי נסבל.
 

3.

המתח הזה, בין מה שיש לבין הרצון שיהיה משהו אחר, הפך לבלתי נסבל. הפגנת שמאל בשבוע שעבר (רויטרס)
 המתח הזה, בין מה שיש לבין הרצון שיהיה משהו אחר, הפך לבלתי נסבל. הפגנת שמאל בשבוע שעבר (רויטרס)   

בימים האלה, ה"יש" וה"יהיה" מתנגשים זה בזה, שוב ושוב, חלום בשברו ושבר בחלומו, עד שאין יודע יותר מה השבר ומה החלום.

המתח הזה, בין מה שיש לבין הרצון שיהיה משהו אחר, הפך לבלתי נסבל. אין אדם יכול להכיל מתח כזה ולהישאר שפוי.

הוא היה קיים תמיד, כמובן. וזו הסיבה להיווצרותם של מחנות ותתי-מחנות, וזו הסיבה שאנשים נוטים בסוף לבחור במחנה אחד, ובתוכו בתת-מחנה נעים להם במיוחד, ולדבוק בהם כמה שאפשר.

ומכיון שעם, כמו אדם (או לפחות כמו רוב האנשים שאני מכיר), אינו יכול להיות בה בעת גם "יש" וגם "יהיה", אינו יכול להיות גם דתי וגם חילוני באותו זמן, גם בעד שלום וגם בעד ארץ ישראל השלמה - כולן השקפות עולם תקפות ונכונות - הרי שהוא דוחק את הפתרון לתת מודע. עם, כמו אדם: עם מה שאתה לא יכול להסתדר, אתה לא מסתדר. אתה רק דוחק אותו לתת מודע, ומתנהל בינתיים בלעדיו. ובינתיים, אתה בוחר מחנה ורץ איתו על הגבעות.
 
 

4.


עד כמה שאני רואה, התת מודע הישראלי כבר מכיל את התשובה. היא תמיד היתה שם. מעצם השאיפה למצב האחד, השלם, המכיל את הכל.

עד כמה שאני רואה, מצבים של כאוס, שבהם אין ערך עוד להשקפות העולם הישנות, אין ערך עוד למה שאדם חושב ומרגיש על העולם ועל עצמו - מצבים כאלה הם בדיוק המצבים שבהם תת המודע מגיח עולה ומציף את התודעה במראות חדשים.

אצל עם, כמו אצל אדם. נסו להיזכר מתי צף תת המודע שלכם ונתן לכם פתרון שלא יכולתם לחשוב עליו דקה קודם: אם זה קרה, זה קרה תמיד במצבי משבר, במצב שבו ההגיון היומיומי אינו מתפקד עוד. ממצבי משבר בחיים ועד מצבי משבר יזומים, כמו בצום, או בתפילה ממושכת או במדיטציה עמוקה.

עם - מה חבל - אינו יכול להיכנס מרצונו למצב תודעתי עמוק יותר. אבל הוא בהחלט יכול להיגרר לשם, על ידי משבר מחשבתי ורגשי שאין לו פתרון.

לשם אנו נגררים. עד כמה שאני רואה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by