ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
הגירסה המופלאה 

הגירסה המופלאה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל מה שקזבלנקה לא חלם להיות. להחזיק ולאבד
 כל מה שקזבלנקה לא חלם להיות. להחזיק ולאבד   

שנתיים אחרי "קזבלנקה" ניסתה הוליווד לשחזר את ההצלחה המפתיעה עם "To Have and to Have Not", או בעברית "להחזיק ולאבד". כתבתי על זה בהזדמנות אחרת, ולכן רק תזכורת קצרה.

ספרו של המינגווי שונה כך שיהיה בדיוק כמו קזבלנקה, רק יותר טוב: בוגרט נשאר בוגרט, גיבור בודד נגד משטר וישי המושחת (הפעם במרטיניק); במקום אינגריד ברגמן המלנכולית הוא קיבל את אהבת חייו, לוריין בקול; הווארד הוקס, מגדולי הבמאים בכל הזמנים, נשכר לביים, והוא הביא את וויליאם פוקנר שיכתוב את התסריט; ולתוספת מגע אישי הגיע וולטר ברנן, שחקן אופי קורע לב, במה שאולי היה תפקיד חייו.

איך הסרט? נפלא. כל מה שקזבלנקה לא חלם להיות. שחור, מצחיק, נוגע ללב, אמיתי. ואיזה פוסטר של האמפרי בוגרט יככב לנצח בחנויות הפוסטרים בדיזנגוף סנטר? זה של קזבלנקה. למה? כי כשאתה בגיל הנכון להתאהב ולהיעזב בפעם הראשונה, אתה עוד לא בגיל הנכון להעריך את "להחזיק ולאבד".

אין לי יותר מה לומר עליו חוץ מזה: שמי שלא ראה כדאי שיראה, ומי שאין לו זמן שיקרא את השיר הבא:
 

הומרוס, פוקנר, "נואר"

"הו, אני שמה לב שאתה מוזר"
(אינו לאודיסאוס, ספר 5, "האודיסיאה")


איך ה"נואר" המודרני דומה ל"נואר" העתיק.
המלחמה נגמרה. אודיסאוס, נסחף בים מאז עזב
את קאליפסו, בדרך הביתה. אובד בסערה,
ולפתע באה לבקר אותו אינו, אשה לשעבר,
ועכשיו אלה זוטרה, שכמו כוכבנית הוליוודית
שינתה את שמה, במקרה הזה בגלל
שבעלה היה רוצח.
אל תשאלו. המיתוסים האלה כל כך מורכבים.
בקיצור, היא נוחתת על הרפסודה שלו
בצורה של ברווז ים. באופן די מוזר,
אפילו לגבי בימים העתיקים ההם,
כשציפורי ים היו מדי פעם נוחתות על רפסודות,
היא נושאת במקורה אצה גדולה ומתוקה
(שהופכת במהרה לגלימת קסמים), ומתחילה
לדבר, כמו איזו מלצרית מתחכמת
במזנון נידח באמצע המדבר. אך אינו מדברת
כל כך בשקט, שהומרוס כמעט ואינו כותב את דבריה.
מכל התרגומים שקראתי, רק ראוס
מיילד אותם מתוך הטקסט. אפילו אודיסאוס
לא בטוח מה היא אומרת, מהסס,
מאפשר לפוסידון לראות אותו בטרם יוכל להימלט,
ואז השיר ממשיך, אפל ובלתי מוסבר,

כמו העלילה ב"השינה הגדולה",
הווארד הוקס הביא את פוקנר
שיוציא לו משהו הגיוני מהסיפור, ש"יתן לו ביצים",
ופוקנר עושה אותו טוב יותר, אבל עוד יותר מבלבל,
עד שהוקס, אחרי צפיה בגירסה הסופית, מתייאש,
ואומר לפוקנר, הנמצא בדרך
הביתה, לכתוב עוד סצינה אחת
והוא יחזיר את הכוכבים (בוגארט ובקול)
לצלם אותה. והוא אכן יצלם אותה, שוב ושוב, מנסה
כוכבנית אחר כוכבנית בתפקיד הראשי, עד שבסוף
פטרישיה קלארק עושה את זה כמו שצריך: לילה,
מחוץ לבקתה במדבר. מארלו יורה באקדחו,
העשן מלקק את פגוש הפורד
קופה שלו. חוטף מכה מאחור ו-קאט,
אנחנו רואים אותו מתעורר, שבוי אצל אשתו של
אדי מארס, שצריכה לדעת מה שהווארד הוקס לא מסוגל
להבין: מה עשה אדי מארס ומה הקשר שלו לשון ריגן?
אז מארלו אומר לה,
"הבעל שלך רוצח", והיא סוטרת לו,
חזק, ויוצאת מהחדר. "היא בסדר גמור,"
מארלו אומר, משפשף את לחיו, "אני מחבב אותה."

וכך גם פוקנר, שגומר את הסצינה
בשלוש לפנות בוקר, על רכבת המיזורי פאסיפיק
טיפה מערב לממפיס. הוא לוקח לגימה אחרונה
של בורבון ומים מינרלים, מנשק את התסריט
למזל, דוחף אותו למעטפה,
ומתנודד החוצה למצוא סבל, אדם
מבריק מזיעה ושחור, שגולש דרך קרון המסעדה
כמו התלקחות פתאומית. פוקנר אומר לו
לשלוח את המעטפה בדואר של התחנה הבאה
ומעניק לו דולר מוכסף. "כן, אדוני,"
אומר הסבל, ובממפיס
יורד מהרכבת, משלשל את החבילה
לתיבת הדואר, מסתובב ומטיל באוויר
את הדולר המוכסף, מטבע כה כבדה ואיטית
שהוא סופר את הסיבובים - חמש, שש, שבע, ואז חוטף
אותה מהאוויר, גב ידו השחורה
מתחילה להזיע, מבריקה יותר
מהמטבע שבתוכה. על הרציף, חייל
מדליק סיגריה וממלמל משהו
נתעב, בגלל שהוא שיכור ובגלל
שאדם שחור לא אמור להחזיק בדולר מוכסף
במדינת טנסי. "מה הוא אמר?"
הסבל עוצר לרגע, עורו מתחיל לבעור,
ואז מושך בכתפיו, צוחק וחוזר לרכבת.
השנה היא 1946. המלחמה הסתיימה. זה השפיץ
של העידן הפוסט מודרני. הסבל יודע שזה
מה שקורה לכל אורך הרכבת הזו, לכל אורך
הרכבת הזו שנוסעת הביתה.

(גרג ראפליי)


להחזיק ולאבד; ראשון, 15:30, TCM

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by