ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
עבדים היינו 

עבדים היינו

 
 
צביקה בשור

שעות ארוכות במשרד, ברק בעיניים (האדומות), חלומות על הנפקה ועל פנסיה מוקדמת - היי, מסתבר שזה הכל היה מסווה לכך שאנשי האינטרנט היו בעצם עבדים. ובכן, לא עוד. צביקה בשור, אקס דוט.קומיסט טרי, על חיים (כן, חיים) בלי חלומות מטופשים ושעות נוספות, אבל עם הרבה אופציות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
12 בצהריים. היום הראשון לאבטלה החדשה. מה עושים עכשיו?
 12 בצהריים. היום הראשון לאבטלה החדשה. מה עושים עכשיו?    

ב-12 בצהריים פקחתי את העיניים. טוב, האמת היא שהעיניים שלי די פקוחות כבר יותר מחודש. פקוחות ורואות נכוחה, מעבר למסכת האשליות המתקתקה שסימאה אותי בשנה וחצי האחרונות, מוכרת לי סיפורים יפים על פנסיה בגיל 30, על התפתחות מקצועית מעל ומעבר לכל שיעור, על העובדה המושלמת, שסוף סוף נמצאה.

12 בצהריים. היום הראשון לאבטלה החדשה. מה עושים עכשיו? אחרי איזה זנב צריך לרדוף הפעם? איזה פרויקט דחוף-דחוף מחכה לי עכשיו? איך לעזאזל ממלאים כל כך הרבה מקום ביממה הזו, שעד לא מזמן היתה מורכבת מתשעים אחוזי עבודה ועשרה אחוזי קיטורים על הזמן היקר שהעבודה לוקחת לי מהחיים?

האינסטינקט הראשון שלי היה לגשת למחשב ולהתחבר לרשת. הרשת ביזבזה את הזמן שלי באופן יעיל ביותר כשעבדתי. הייתי נכנס אליה כדי "לבדוק משהו קטן" ולא הייתי יוצא ממנה עד שהעיניים היו מבשרות לי בצריבה על העייפות שעומדת להכריע אותי. הרשת, בטח הרשת, תמיד יש מה לעשות שם.
 

קברנו את עצמנו בעבודה, כאילו אלוהים יודע על מה אנחנו עובדים. חיים לא הצלנו, אבל עבדנו שעות של רופאים. אז חוזרים הביתה ב-10 בערב, מה יש? אז חוזרים הביתה ב-10 וישר מתיישבים על המחשב כדי להמשיך ולעבוד בתחתונים וטי-שירט, מה יש? אז אז הולכים לישון בשלוש, אחרי שלא הספקת לעשות שום דבר ולראות אף אחד. מה זה משנה כבר, הרי.

ואז נעלמו האופציות, והתברר שפנסיה בגיל 30 כבר לא תצא לנו מזה, בעולם של דוט.קום כקללה ונאסד"קים נופלים. אבל המשכנו לעבוד כמו פסיכים, כי כבר האמנו לסיפור הזה שסיפרנו לעצמנו, שבאמת מגניב כאן, אנשים מטורפים, כוסיות, בוסים שווים. לפעמים אתה מתמוטט לך ונשבר לך הבולבול, אבל אתה כבר שקוע כולך בצ`יזבטי היי-טק, שאתה ממשיך עוד קצת ועוד קצת. אחר כך אתה גם צריך לפטר אנשים. ואתה שונא את זה. אבל אתה כבר אידיוט מושלם, אז אתה ממשיך. וממשיך.

כבר שתיים וחצי בצהריים. הספקתי לקרוא עיתון, לחפש לי הרצאות מעניינות באוניברסיטה שאפשר לשמוע בלי להרשם אליהן, להחליט שאני מתחיל ללמוד גיטרה, לשאוב פרק מספר חזק וטוב. נראה לי שעוד מעט אני נכנס לרשת, להחליף הומפייג` ולנסות לחפש חדש. משם כבר נראה. אולי איזה טיול קטן. יא אללה, כמה שהיה חסר לי הזמן.

איך אמר טומי של "המי" אחרי שנפקחו לו העיניים, האוזניים והפה? "אני חופשי. אני חופשי. ולחופש יש טעם של מציאות". אז אני לא ממש יודע כמה מציאות יש בחופש שלי עכשיו, אבל לפחות אני יודע שאני כבר לא מסומם. ויש לי טונות של אופציות.


 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by