ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
פורמידאבל 

פורמידאבל

 
 
עוזי וייל

סיפור לחג מתוך "אושר", ספרו החדש של עוזי וייל

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אחרי שהמהומה שככה, אלבר לקח אותנו הצידה, פתח בקבוק יין משובח והוציא שלוש כוסות. "או, זה היה ערב פורמידאבל", אמר ומזג קודם כל לכוס שלה, וחייך אליה: "את כל כך יפה היום, טרה טרה ז`אנטי".

"תודה", היא אמרה וצחקה, והגניבה אלי מבט. הוא צדק. היא באמת היתה יפהפיה.

"וגם אתה, מסייה, אתה כל כך שרמנט, כן? כמו אלן דילון שהיה צעיר".

"זה הכל בזכות המקום היפה שלך, ובזכות היין", אמרתי.

"או, היין זה חשוב מאוד, בלי היין כל אחד חושב על עצמו, כל אחד יושב במקום. ככה, עם יין - הכל נהיה חברים, ווי?"

"ווי", היא אמרה.

עיניו אורו. "את מדברת צרפתית?"

"לא", היא אמרה, "אבל אני יודעת להגיד ווי". היא חייכה אליו. הוא נמס.

"לחיים!" הוא אמר, "לחיים שלכם!" הרמנו כולנו את כוסותינו. הוא הקיש בכוסה, אחר כך בכוסי, ושוב פעם בשלה, בחוזקה. היא קרנה אושר, ויופיה היה אמיתי וחד פעמי ואלבר, שהיה מעט שתוי, התרגש מאוד. לא היה בזה שמץ של סקס. היתה לו יראת כבוד מול אושר אמיתי.

עוד אנו לוגמים, הגיע שליח מהדואר, על אופנוע. "מברק בשביל אלבר... אלבר..". הוא התקשה לקרוא את הכתוב על המעטפה.

"זה בשבילי, בשבילי", אמר אלבר. הוא חתם לשליח, עדיין מחייך, ופתח את המעטפה. המברק היה בצרפתית, בן שתי שורות. הוא קרא את שתי השורות הללו שוב ושוב. הבטנו בו. הוא המשיך לבהות במברק. הבטנו אחד בשני. הוא עדיין בהה.

לבסוף אמרתי: "טוב, אלבר, אנחנו זזים".

"ווי, ווי", אמר. עיניו היו נטועות עדיין בפיסת הנייר. חזרנו לשולחננו והתיישבנו. דיברנו על מה שראינו, וקיווינו שהבשורה לא היתה קשה. אחרי רבע שעה, אחרי עוד כוס קפה, אחרי שאחרון האורחים הלך, היא אמרה: בוא נלך. אבל בדרך החוצה, כשהיינו כבר בתוך המכונית, ראינו אותו פוסע בשביל שלידנו, בכיוון ההפוך. הוא עצר ליד המכונית.

"אורווא", אמר, "אתם הולכים כבר?"

"כן", אמרתי, "היה נהדר".

"בון. זה היה פורמידאבל, הערב הזה היה, לא ככה?"

"כן".

"תבואו שוב, כן?"

הינהנו בראשנו. מבטו בהה לתוך המכונית. "כן", הוא אמר, "זה היה ערב באמת מיוחד. באמת מיוחד".

"כן", הסכמנו שנינו. הוא עדיין נשען על חלון המכונית.

"אה, אני צריך לבקש סליחה ממכם, כן? שאני הבטחתי לכם להרים כוסית איתכם אחרי הכל, ושכחתי".

יכולתי להרגיש אותה לצידי, מצטמררת. "הרמנו", אמרתי.

"מה זה?"

"שתינו. הרמנו כוסית. קודם, על יד הקופה".

"אה, אה!" הוא טפח בידו על מצחו, "אני מצטער. בטח, שתינו".

"זה בסדר", היא אמרה. הוא הביט בה. היא אחזה בידי, מתחת להגה, אבל לא הסירה את עיניה ממנו.

אחרי כמה שניות הוא אמר: "אתם תעשו ילדים מהר, כן?"

חייכנו. הבטנו בו.

"מהר תעשו ילדים. הרבה. לא לחשוב על כסף, ושטויות כזה. מהר תעשו ילדים, ותאהבו אותם, ותהיו שמחים מאוד. זה הכי חשוב".

יכולתי להרגיש את אחיזת ידה בידי מתהדקת. הוא עדיין הביט בה. אמרנו שלום. נפרדנו ממנו. נסענו משם. אחר כך, בבית, הבטחנו הבטחות גדולות ונפלאות אחד לשני. שאף פעם לא נהיה עצובים ושתמיד נאהב ושעוד מעט נעשה ילדים.



הסיפור מופיע בספרו החדש של עוזי וייל, ``אושר`` (הוצאת מודן)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by