ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
מוכרים לכם "כיף"? אל תקנו 

מוכרים לכם "כיף"? אל תקנו

 
 
שוקי גלילי

לפני ש"כיף" הפך שם נרדף לג'חנון, שמפו, חשיש או ערוץ פנאי, זה היה שם של תחושה אנושית. זוכרים?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לפני כשלוש שנים, בשיא המיתון ובתחתית השפל הביטחוני, זכיתי להיות עד לשיחת מכירה מרתקת. הדובר העיקרי, איש מכירות שעבד עבור כתב-עת מסויים, הציג לבן שיחו טיעונים מנצחים מדוע עליו לפרסם אצלו דווקא.
"בתקופה כזאת" הוא אמר לו, "כשכל העיתונים רק מראים פיגועים ועניים, אצלנו אין שום דבר כזה. בגלל זה אנשים שנמאס להם מכל מה שרואים בטלוויזיה ובעיתון קוראים את העיתון שלנו. אצלנו אין דברים רעים, רק כיף".
 

מזיווה למשחקי ג'אווה

 
הראשונה למכור כיף, ככל הנראה, הייתה מסעדת "נרגילה" התל-אביבית שהציעה "כיף תימני". סלוגן שנועד כנראה לשחק על הכינוי הפופולרי לחשיש. אולי היה בזה שמץ של מסחור, אבל ממציאת ה"זיווה" (מלאווח ממולא גבינות בציפוי שומשום) לפחות הציעה תמורה קולינרית וקלורית הגונה.
מאז שהכיף נכנס למכונת השעבוד המשומנת היטב של מסחור התוכן, נראה שהדגש הוא לא על המוצר אלא על המיצוב.
היחידה שקראה לילד בשמו היא "פלאפון" עם רשת "אסקייפ". אסקפיזם, בריחה מהמציאות, היה ונותר שם המשחק. אפשר לתמוה על הפרסומות ההזויות ולחלוק על הקביעה של פלאפון כאילו "יש לאן", אבל הקמפיין הזה נגע בלב העניין וגם הצליח למכור - ועם כסף, כידוע, קשה להתווכח.

אני לא חושב שבכל נקודת זמן חייב אדם לשאת את כל כובד משקלה של המציאות על כתפיו. יהיו אלה משחק מחשב, מוזיקה, טיול על שפת הים או קריאה בספר הרפתקאות - לפעמים, זה הרי ברור, אי אפשר להמשיך בלי הפסקה מתודית. וכמו שאמר ר' יונה לנון (וסליחה מראש על הפרפרזה הקלה): כל מה שעוזר לך לשרוד את הלילה - לגיטימי.
 

בין אסקפיזם לאדישות

אבל האינפלציה של ערוצי הכיף, תוכניות הפאן, אתרי השעשוע ורשתות התענוג, נראית לי כבר מוגזמת לגמרי. נטיית הנוער, הטבעית בפני עצמה, להתרפק על מה שנשאר מעלומיו לפני שיתבגר, או גרוע מזה - ייאלץ להתחיל להתמודד עם המציאות, היא מובנת לגמרי. מסחור היתר שלה, לעומת זאת, נעשה מאוס ככל שעובר הזמן.
לכאורה, מה רע בקצת כיף? אבל כמו ה"כיף" בידיה של לואיסנה לופילטו המקפצת בפרסומת לשמפו, לעיתים קרובות נדמה שמה שמוכרים לנו באמת, הוא לא כיף אלא "כיף". מוצר מלאכותי שמשווק באופן ציני ככזה שיספק לך את מנת ההנאה שאתה מבקש. כמו הסם, אבל בלי האפקט הנרקוטי.
בקונטקסט המולטי-קולטי הצרכני, אנחנו לומדים בהדרגה שזה שמוכרים לנו משהו כ"מוי מוי כיף" לא באמת אומר שהוא מאד-מאד-מהנה אלא שהוא מאד מאד לעוס וממוסחר. הכי "כיף" שיש (הלינק מוביל לטור מוצלח של החבר תומר ליכטש. כיוף מומלץ)
 
 

הורמונים וטמטום חושים

 
בניצני שדיה המקפצים של לואיסנה בפרסומת יש אולי חן מסויים. וגם בערוצי הכיף, בסופו של דבר, אין פסול - אם כי מעט יותר טעם טוב יכול היה להועיל. אבל כשהכיף מתחיל להחליף את החדשות, הבידור את הדיווח, והבילוי את המחשבה, זה פשוט מדרדר את כולנו לטמטום.
טמטום שכל, ולא פחות גרוע - טמטום הלב. כי מי רוצה לחשוב על זה שהמצב בקאנטים? שישנם יותר רעבים מתמיד, והאבטלה בעיצומה והפשע משתולל והשחיתות אוכלת כל חלקה טובה.
אני לא אומר שצריך לשבת ולקטר. אני אומר שאפשר לעשות ולשנות. רק שהמוטיבציה לשינוי והיכולת לשנות, תלויים בתפיסת המציאות ובידיעה שלנו את המציאות. בימים בהם רבים מאמינים שתפקידה של המדיה איננו לספק מידע או לעורר מחשבה, אלא לבדר, אין סיכוי שזה יקרה.
 

מועדון הלבבות השבורים

"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", אמר רבי נחמן מברסלב. אבל הוא אמר גם שאין דבר שלם יותר מלב שבור. דווקא מתוך מצוקת החיים הגדולה של האדם, אמר, מגיעות תעצומות הנפש הגדולות.
ליהנות מהבריאה, ולהודות לאלוהים עליה, זו מצווה ביהדות - בניגוד גמור לנצרות, אגב. אבל יש הבחנה בין הנאה להוללות ובין שמחה להדוניזם.
הסוד הוא במציאת איזון, ובזה בדיוק עוסק ספר קוהלת: כיצד ניתן להגיע לאיזון בלי לגלוש לניהיליזם ונהנתנות. המסקנה: מכיוון שלא ניתן להדחיק את האמיתות העגומות של החיים, עדיף לקבל אותן וללמוד לחיות איתן. לנסות ליהנות אבל להבין שיש לזה גם גבול. כי כדי לחוות דברים בצורה מלאה ואמיתית עליך להיות פתוח לכל רפרטואר התחושות האנושיות. רק כך אפשר לחיות ראויים ומוסריים.
 

אסקייפ: אין לאן

על החשיש נוהגים לומר שהוא גורם להתדרדרות מוסרית, אפאתיות, אובדן מוטיבציה. זה, כמובן, מלבד הטענה הטעונה הוכחה שהוא מוביל לשימוש בסמים קשים יותר. ובכן, כנראה שהמדיה מזינה את מוחנו בכל יום בסמים קשים פי כמה.
התופעות שאנחנו רואים במדיה בת-ימינו אינן חדשות. מה שחדש היא הטוטאליות של חדירת המדיה לחיינו והשפעתה על עיצוב התודעה. הדוגמאות מהעבר רק עוזרות לנו להבין זאת.
רבי נחמן היה למנהיג רוחני בתקופת שפל קשה. הוא הסביר לחסידיו מדוע היכולת לשמוח וליהנות אינן רק לגיטימיות אלא הכרחיות לקיום. אבל גם הוא לא חשב ששמחה או הנאה כרוכות בבריחה מוחלטת מהמציאות, ובמושגים של זמנו ספק אם זה היה אפשרי כפי שזה אפשרי היום.

תזכרו: רק כשנלמד לסנן קצת את ה"כיף", או אז יתחיל הכיף האמיתי.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by