ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
דברים שגרמניה לימדה אותי 

דברים שגרמניה לימדה אותי

 
 
שוקי גלילי

מכל המקומות בעולם, דווקא בברלין מצאתי נגן mp3 שלא רק מנגן, אלא גם דואג לי באמת

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הדבר הראשון שאתה מבין כשאתה מגיע לברלין הוא שהגעת למקום שונה לגמרי. אחר-כך, בהדרגה, אתה מתחיל להתחבר. להבין עד כמה המקום הזה יפה, וכמה הוא גדול, וכמה אתה מפחד ממנו.

ברלין, מה לעשות, הייתה בירתו של הרייך השלישי. עיר שבה נשרפו ספרים בכיכר רחוב, וזו בה שכנו מרתפי הגסטאפו. בפאתיה, בווילה הפסטורלית של וואנזה, נתקבלה בינואר 1942 ההחלטה על הפתרון הסופי. אלא שבברלין של היום אתרי הרשע בהם כל זה קרה הפכו לאתרי הנצחה. זו אינה עיר שחיה בתחושת אשמה, אלא עיר שהכירה באחריות שלה. היא לא מנסה עוד להדחיק את 12 השנים המבישות ההן, החור השחור בתוך ההיסטוריה בת 750 השנים שלה. היא מנסה ללמוד.

זהו כרך עצום, גדול מפריז וממנהטן אבל דליל יותר באוכלוסייה שלו. מרווח, כמעט נטול פקקי תנועה, בעיות חנייה, תורים ארוכים. עם תחבורה ציבורית מפותחת, זמינה, מהירה ויעילה. הרבה שוטרים ומעט פשיעה, ושירותים ציבוריים בכל פינה, ואינספור פארקים ובתי קפה להתרגע בהם. אזרחי ברלין, חלקם הגדול מהגרים מכל העולם, נעים במקצב חיים נינוח. בדרך-כלל לא עובדים קשה מדי, שותים הרבה בירה, אוכלים טוב (אם כי לאו דווקא בריא), ונהנים משירותי בריאות וסעד מפותחים מאד.
 
 
הברלינאים אוהבים טכנולוגיות מתקדמות, למרות שלא בטוח שהם מבינים בהן הרבה. במרכזי העסקים, באזורי הבילוי והקניות, יש עמדות אינטרנט, "נקודות חמות", חנויות גאדג'טים יפהפיות ותשתיות פס-רחב מהירות.

במערב העיר אפשר לראות אנשי עסקים מחויטים צועדים ברחוב, בין פלאים אדריכליים, כשבידם מחשב נייד מתקדם. אבל זהו הצד המזרחי של מרכז העיר, ליבה האמיתי של ברלין, שמזמן לך מפגש עם אנשים "כמונו". צעירים ובני נוער, תיכוניסטים לבושים ברישול, סטודנטיות שעובדות במלצרות.

אפשר לפגוש בהם יושבים ברכבת התחתית, או על ספסלים בפינות רחוב, בבתי קפה ובשולי מזרקות. או על מדרגות אוניברסיטת המבולט בשדרת אונטר דן לינדן, זו שבה למד קרל מארקס. כמעט תמיד עם סלולרי חדש ביד, משחקים או שולחים SMS באובססיביות. או עם נגן MP3 תלוי על הצוואר, או גאדג'ט אחר. הם מתים על השטויות האלה.

כמובן שהמערב עדיין עשיר, המזרח עדיין עני, ורק מרכז העיר מציג מין שעטנז בלתי אפשרי. הרבה ברלינאים חצויים בין החיים בבירת-העתיד, הקוסמופוליטית, הגלובליסטית, הצרכנית, הטכנולוגית - לבין ה"אוסטלגיה", הגעגוע למזרח הישן, לימים הנאיביים והפשוטים של גרמניה הסובייטית.
 
 
בביקור באחד מסניפי SATURN בברלין, לא התאפקתי וקניתי לעצמי נגן MP3. הרשת הזו, שמוכרת כל-מה-שחשמלי במחירי מציאה, מציעה במדף נגני ה-Flash בלבד כ-50 מוצרים שונים, במחירים שבין 30 ל-200 יורו (160-1100 ש"ח).

הלכתי על דגם פשוט וסולידי של חברת Elga. מוצר נחמד, עם סממנים קלים של מרובעות-גרמנית אבל עם שנתיים אחריות וקצת יותר אבזור מהמקובל. בסך-הכל גאדג'ט מהנה למדי למרות טמטומו היחסי - כמו למשל העובדה שהממשק הפיזי שלו, הנוח בדרך-כלל, לא כולל כפתור נעילה מהסוג שיש בכל נגן סיני מסוג ג'.

תכונה תמוהה אחרת: אי אפשר לנגן בו מוזיקה בווליום חזק מדי. מגבלה טכנית מכוונת שנועדה להגן על המשתמש, ומלווה באזהרה כדלקמן בספר המשתמש: "אם אתם מאזינים באופן קבוע למוזיקה רועשת, השמיעה שלכם תתרגל אליה בהדרגה... הנזק לשמיעה שלכם עלול להיות גדול ובלתי הפיך".

לא ממש מפתיע כשזה בא מיצרן גרמני. גרמניה היא המדינה הכי אקולוגית, הכי ממחזרת, שהכי מקפידה על בריאות תושביה.

במדינות "עצבניות" כמו ארה"ב או ישראל, מקדישים הרבה אנרגיות לעניינים כמו אבטחת מידע, הגנת הפרטיות או זכויות יוצרים. בברלין, יצרן שרוצה למכור לך טכנולוגיה ידבר על איכות הסביבה ועל בריאותך. במחשבה ראשונה, קל להשתכנע שהם נאיביים. במחשבה שנייה, נראה שיש מה ללמוד מסדר העדיפויות השונה שלהם.
 
 

התרגלנו לרע

אמנם איש לא לוקח ברצינות את החוק שאוסר לעשן במקומות ציבוריים, בסופר השכונתי תתקשו למצוא מוצרי חלב עם פחות מ-98 אחוזי שומן וכמעט כולם עסוקים בהרס אינטנסיבי של גופם באמצעות צריכת יתר של בשר בקר, פיצות, נקניקיות ענק, עוגות עתירות סוכר וכמויות בלתי נתפסות של אלכוהול. אבל לגרמנים יש את הבחירה: הם מבקשים להזיק לעצמם, על דעת עצמם. המדינה, מצידה, וכל תעשיין שמכבד את עצמו, כבר מזמן אימצו מדיניות קשוחה שמקדשת את האקולוגיה, איכות החיים והמסחר ההוגן. הדאגה הזאת, לבריאות הצרכנים, ניראת לישראלי הממוצע כמעט מבלבלת. כל מה שקניתי מכם הוא נגן mp3, למה אתם דואגים לשמיעה שלי?

התרגלנו לאכול קליפורמים בחומוס, לשתות סיליקון בחלב ולהאכיל את הילד רמדיה. התרגלנו לספוג קרינה מאנטנות סלולריות, להזדהם בים משפכים רעילים ולנשום חלקיקים מתנת תחנות הכוח. אף אחד לא שואל אותנו אם אנחנו מוכנים לשלם את המחיר, או גרוע מכך – אם אנחנו מכירים בו. עם כל התחרות, הצפיפות והמרדף אחר הקידמה והכסף, נדמה שלאף אחד לא אכפת מהעתיד שאחרי שנת המס הקרובה.

ברלין היא מקום טוב בשביל לקבל קצת פרופורציות.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by