ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
כך חוללה פרטיותי 

כך חוללה פרטיותי

 
 
שוקי גלילי

החברות אוספות עליכם, לאט לאט, הרים של מידע. כשיבוא היום (או הצורך), הן גם תדענה להשתמש בו. שוקי גלילי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אודה ולא אבוש: פרשת הסוס הטרויאני גרמה לי קורת רוח רבה. גם בגלל שהיא העלתה נושאים טכנולוגיים על סדר היום וחשפה את בורותם של כמה מנהלים נפוחים, עיתונאים צדקנים ויחצ"נים צייצנים. אבל גם בגלל שהזכירה לכולנו מיהם הפושעים הגדולים באמת. ואני לא מתכוון להאקרים.

העובדה שתאגידים גדולים פועלים זה מול זה כגנבים קטנים, היא חדשה ישנה. לגלות שהתחילו להשתמש בטכנולוגיות מתוחכמות, זה אולי מעניין אבל לא מאד מפתיע. אבל תראו כמה דיו נשפכה על ריגול עסקי בלי שנאמרה מילה על הריגול של עולם העסקים אחרינו. תופעה שהפכה זה מכבר לנורמה, למרות שלעיתים קרובות היא פלילית באותה המידה.
 

יודעים עלינו הכל

"הפרטיות שלכם ממילא כבר לא קיימת", אמר פעם סקוט מק'נילי, מנכ"ל סאן. תשלימו עם זה. והאמירה הזו אולי לא מנותקת מהמציאות, אבל גם לא פוטרת מאחריות את מי שמתרגם אותה למדיניות אופרטיבית. כי במקרה הזה, מי שהופך את המצוי לרצוי, הוא לא רק אופורטוניסט אלא לרוב גם עבריין.

כבר נגעתי בנושא הזה כאן בעבר. לא אחזור על כל מה שנאמר, רק אזכיר את הטענה העיקרית: בעידן בו כל רוב הפעילות הצרכנית שלנו מתועדת - אם במאגרי חברות האשראי או באתרים דוגמת Amazon - הפרופיל הצרכני שלנו יכול בעצם לומר עלינו כמעט הכל.

ומכיוון שאנחנו בעיצומו של תהליך דיגיטציה שמקיף את כל תחומי חיינו, ישנם הרבה גורמים אחרים שיודעים עלינו יותר מדי. מידע אודותינו מוחזק בידיהן של רשויות המס, משרדי הממשלה, ספקי התקשורת, הבנקים, חברות הביטוח, צה"ל, ואינספור גורמים אחרים. בכל המקרים, מדובר במידע שנתקבל מאיתנו כדי לספק לנו שירות. בחלק מהמקרים, המידע הזה עובר ידיים בניגוד לחוק או בחסות החוק. לכן מי שזה באמת חשוב לו, יכול לדעת עלינו הכל במאמץ קטן.
 

הסיפור שלי הוא קצת מוזר

 
לפני כמה שבועות הזמנתי באינטרנט כרטיסי טיסה. עם או בלי קשר, התקשר אליי כעבור מספר ימים איש מכירות של משרד נסיעות חדש, חלק מתאגיד בינלאומי שנחת במחוזותינו. והוא, איך לומר, ידע עליי יותר מדי. מספיק כדי שלא יישאר לי ספק בעניין: אני רשומה בתוך קהל מפולח כלשהו, שנגזר לפי קריטריונים שקובעים שאפשר למכור לי משהו. מישהו הסגיר את פרטיי, ללא הסכמתי, תמורת בצע כסף.

מהו הפילוח, מהם הקריטריונים ומי הסגיר את פרטינו הם כמובן לא טורחים לספר לנו אף פעם. רק להם מותר לדעת עלינו הכל.
 
 
מאוחר יותר, כשהתקשרתי לחברת האשראי להזמין ביטוח רפואי לנסיעה, הופניתי לחברת ביטוח פרטית שכבר החזיקה בפרטיי האישיים. שם שאלו אותי על מצבי הבריאותי, התרופות שאני לוקח או לא לוקח, והציעו לי לבטח את עצמי גם מפני התקפת טרור. שאלתי את הטלפנית האם זה כולל הגנה מפני הטרור שמפעילה חברת האשראי על הפרטיות שלי. שנינו לא צחקנו: הטלפנית לא הבינה את הבדיחה ואני לא רציתי להצטייר בפניה כאדם ציני וממורמר - מי יודע לאיזה פילוח שוק הצעד הזה עלול להכניס אותי.
 

ריגול פרטי וריגול לאומי

אולי מק'נילי טועה. אולי ההיסטוריונים של עידן המידע יעניקו לתקופתנו שם מלגלג כמו "תקופת ה-SQL". יתארו אותה כתקופה חשוכה, שבה לא רק פושעים העבירו ביניהם מידע על אנשים פרטיים, אלא גם בתי-עסק ואפילו משרדי ממשלה עשו זאת.

הסטודנטים שביניכם, בוודאיש רגילים לקבל בדואר הצעות שונות מאגודות הסטודנטים - לפתיחת חשבון בנק, טיול בחו"ל, ביטוח בריאות ועוד. אם אתם סטודנטים מצטיינים, אולי כבר פנו אליכם עם הצעות עבודה "מאתגרות" בשירות המדינה. שימו לב ליופי שבעניין: אגודות הסטודנטים מתווכות ביניכם לבתי העסק באופן משאיר מקום לספק אם השיטה היא חוקית או לא. האוניברסיטאות, לעומת זאת, פשוט מעבירות את פרטיכם למדינה ברגע שהן מתבקשות. תקראו לזה "חופש אקדמי".

לאחרונה הגיע לתקשורת סיפור על בתי-חולים שהעבירו לכאורה תיקים רפואיים של מטופלים לחברות תרופות, לצרכים מסחריים. נשמע מדהים, כמעט מופרך, אבל אם הצצתם בדו"ח האחרון של מבקר המדינה אז אתם יודעים שלפחות חמישה בתי-חולים בישראל עורכים ניסויים בבני אדם ללא ידיעתם. ואם אף אחד לא שם על המבקר שמתרעם על הפגיעה בזכויות האדם שלכם, אז מדוע שלמישהו יהיה אכפת מהפגיעה בפרטיות שלכם?

הדג, כמו תמיד, מסריח מהראש - זו המדינה שמאפשרת לעסקים לקנות את מאגר בזק. זו היא שמאפשרת למפלגות לקבל את קבצי מרשם האוכלוסין, שדולפים ומגיעים לכל משרד חקירות. אלו האנשים שהצבעתם להם בבחירות שנותנים לזה להתרחש, ואתם, אתם אלו שנותנים להם את כוחם.
 

הגיעה שעת המבחן

עיתונאי בכיר אחד שהופיע בטלוויזיה והתבקש לפרשן את פרשיית הסוס הטרויאני, אמר שבמקרה הזה "נחצו גבולות". נפרצה האתיקה המקובלת של תחרות עסקית וכו' וכו'. לטעמי, זו שטות במקרה הטוב וצביעות צדקנית במקרה הרע. אין מעשה פלילי שמנהלי תאגידים לא יעשו אם הם מאמינים שלא יתפסו אותם. תקראו עיתונים אם אתם לא מאמינים.

אבל עכשיו, כשפרשת הסוס הטרויאני התפוצצה, זו דווקא הזדמנות לשנות. לא קשה לנחש שיימצאו אשמים ויוגשו כתבי אישום וייפסקו עונשים חמורים. וזו תהיה הזדמנות הפז שלנו לתבוע דין שווה. אם מידע ששייך לבתי-עסק ראוי להגנה, אז כך גם המידע ששייך לנו. אם פגיעה בהם מצדיקה חקירות ומשפטים, אז כך הפגיעה בנו. אז תרימו את הכפפה - בפורומים, בטוקבקים, בבג"צים בהצקות לחברי-כנסת - מה שלא יהיה.

במקום להילחם בדגי הרקק ששולחים ספאם, עדיף שיצודו את הדגים השמנים, המנכ"לים בחליפות. הם העבריינים הכי קטנים שיש - גם אם סיפרו לכם אחרת.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by