ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
ארץ השפיכה המוקדמת 

ארץ השפיכה המוקדמת

 
 
שוקי גלילי

עדכון תכוף אומר יותר כניסות ויותר יוקרה עיתונאית, אבל למה לעזאזל אנחנו צריכים את זה? שוקי גלילי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
"אין דבר יותר ישן מהעיתון של אתמול". בטח שמעתם כבר את המשפט הזה, ובטח כבר שמתם לב שהוא עצמו כבר התיישן. העיתונות הכתובה כבר מזמן לא נמדדת ביחידות זמן בסדר גודל של יממה, אלא בסדר גודל של Refresh בחלון דפדפן. כשיש אתרי חדשות שפועלים מסביב לשעון, ומתחרים ביניהם על זמני התגובה לאירועים, לא רק העיתון של אתמול אלא גם העיתון של היום מתיישן עוד לפני שאנחנו רואים אותו.

גם הרדיו, וגם הטלוויזיה (בעיקר מאז הופעת ה-CNN), קיצרו מאד את הזמן שבין ההתרחשות לדיווח. בכל זאת - למילה הכתובה יש את הכוח שלה, והאינטרנט מתחרה כיום בעיקר בעיתונות המודפסת.
 

סקופפפפפפ

התחרות, זה לא סוד, מתקיימת לא רק בין האתרים לבין עצמם, אלא גם בינם לבין העיתונים המודפסים של אותם מו"לים. הכל רווי בהרבה אגו, אמביציה ואדרנלין. כולם רוצים להיות ראשונים. ותקנו אותי אם אני טועה - אבל נדמה לי שהתוצאה היא שהרבה אנשים פשוט מפסיקים לעקוב אחרי החדשות. יש יותר מדי מהן.
 
בטח אתם מכירים את הבדיחה שאומרת שהישראלי גומר מהר כדי שיוכל לרוץ לספר לחבר'ה. ההלצה הזו, יותר משהיא מעידה על כישוריו של הישראלי כמאהב, באה אולי לשקף את הקלות שבה אנחנו מוכנים להתמסר ל"הצלחה", או לדימוי של מצליחנים, על חשבון שאר הדברים שעשויים היו להיות חשובים לנו: הנאה, כבוד עצמי, מוסר, אתיקה.

רק כדי לסבר את האוזן - אני בכלל לא בטוח שיש דבר כזה כמו ה"ישראלי המצוי". או הישראלי הטיפוסי, הממוצע, היפה או המכוער. אני עושה כאן הכללה לצורך הדיון, כדי לתאר מגמה שאולי נתקשה להסביר אבל כולנו מודעים לה: בישראליות יש צד שכולו רעש וצלצולים ומעט עשייה.
 
 
 
על מישהו שאני מכיר נהגו חבריו לומר שהוא "צרוד מרוב זיונים". עצם השאלה האם הוא בעל כיבושים גדולים כנפוליאון, נותרה משנית לעובדה שהוא היה רברבן כמוסוליני. גם לאיטלקים היו מצביאים גדולים, אמנם. אבל משקלו ההיסטורי של מצביא כגריבלדי, נותר זניח בהשוואה לפועלו - או אולי נכון יותר לומר חדלונו - של מוסוליני השחצן.
 

כך מוסר כתבנו רני רהב

לא נכנס כאן לויכוח העתיק, האם התקשורת הישראלית משקפת את המציאות, או שמא מעצבת אותה. מה שברור הוא שמתגלים בה כמה מהצדדים הפחות יפים של הישראליות. ממילא היא נמצאה, מאז שנות השמונים ואילך, בתהליך מתמיד של התדרדרות והצהבה והתבססות על יח"צנים כמקור מידע ראשוני. בדור עיתונות האינטרנט זה רק מחמיר.

את הנטייה להרבות בדיבורים ולהמעיט במעשים (תחקיר, בדיקה, הצלבת מקורות, עריכה, הערכה ביקורתית), מחמירה לא רק התחרות האכזרית שבין כלי התקשורת, אלא גם התחרות בין העיתונאים והעובדה שהם בסך-הכל ממוקמים נמוך בשרשרת המזון. יש להם על הראש עורכים, מו"לים, סטטיסטיקות, ואת עובדי המחלקה המסחרית. הם נדרשים להציג תוצאות ולעיתים קרובות לא מקבלים די משאבים (שלא לדבר על שכר הוגן), וזה כמובן מדרדר את איכות התוכן - You get what you pay for.

בכל דור ודור של עיתונות, הבלעדיות הייתה יקרת ערך ולהיות ראשון הייתה הדרך להיות בלעדי. להגיע קודם למקור, למידע, לפרסום הכותרת. אבל היום, כשמספר השחקנים גדל ויחידות הזמן התקצרו, התוצאה היא, בפירוש, עיתונות פחות טובה. כולם יודעים את זה - הויכוח הוא רק בשאלה אם יש או אין מה לעשות בעניין.
 

אייטם אייטם תרדוף

אישית, אני כבר מזמן לא קונה עיתונים - לפחות לא בימי חול - ואני בטוח שרבים מכם לא שונים ממני. אבל כשנופל מדי פעם עיתון לידיי אני נוהג לעיין בו בהנאה רבה. לא משום שהוא מספק לי אינפורמציה שאני לא יכול להשיג בדרך אחרת, אלא כי אני נהנה מהעובדה שהוא לא משתנה תוך כדי שאני מעיין בו.
 
עם כל הכבוד למצויינות העיתונאית, אני לא מרגיש שאני חייב לדעת כל דבר שקורה, שבריר שנייה אחרי שקרה. לא מעניין אותי מי עלה ראשון עם ידיעה כזו או אחרת, אלא מי מספק לי מידע אמין, מדוייק, כתוב בבהירות. ולפעמים נראה שעיתונות האינטרנט לא מתקרבת ליעד הזה אלא רק מתרחקת ממנו.
 
התיאוריה אומרת שהגולש צריך לראות עמוד שונה בכל פעם שייכנס לאתר - כך מבטיחים שהוא ייכנס לעיתים קרובות וייצר יותר עמודים נצפים. אבל יש כאן מעגל קסמים: אם הגדלת קצב העדכון מגדילה את תדירות הכניסות, ואם תדירות הכניסות מחייבת התאמה של קצב העדכון, אז איפה זה נגמר? ומה אם אין לי את הזמן והחשק להיכנס עשרות פעמים ביום - מדוע שזה יחייב אותי "לרדוף" אחרי הידיעות שמעניינות אותי?
 

הדרך הארוכה והדרך הקצרה

לא בדיוק אותו הדבר, אבל בוודאי תבינו את הקשר: מומחים לניהול אוהבים להסביר את ההבדל שבין תרבויות הניהול השונות, כפי שהוא מתבטא ביחס שבין שלב התכנון לביצוע. הם נוהגים להזכיר ניסוי שנערך בווריאציות שונות בכל מיני מדינות: לוקחים קבוצה של אנשים, מטילים עליה משימה ומקציבים לה זמן. החוקר מצלם את הקבוצה במהלך זמן הניסוי ומנתח כמה זמן הקדישו לתכנון וכמה זמן לביצוע.

ניסויים כאלה נערכו לראשונה בשנות השמונים, והשוו באופן טבעי בין קבוצות יפניות לאמריקניות. אצל היפנים נמצא שרוב הזמן מוקדש לתכנון; אצל האמריקנים רוב הזמן הוקדש לביצוע. זו - אמרו מומחי הניהול - הסיבה שהיפנים מצליחים כל-כך.

כשעשו ניסויים דומים אצלנו, התברר שהישראלים לא מתכננים כמעט בכלל. לא שזה ממש הפריע, כי ממילא אנחנו יותר טובים באלתור מאשר בהוצאה לפועל של תוכנית. אומרים שכושר האלתור הישראלי הוא משהו שמטופח בצה"ל, ושזו גם הסיבה שההייטק הישראלי הצליח כל-כך. אבל לא כל דבר אפשר לאלתר ולא לחינם נאמר "סוף מעשה במחשבה תחילה".

תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מגיעים לנתב"ג 2005. אופס... סליחה, לנתב"ג 2000.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by