ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
Apple והציצי של אנג'לינה 

Apple והציצי של אנג'לינה

 
 
שוקי גלילי

האם שדיה של ידוענית ראויים לפחות הגנה מהסודות המסחריים של תאגיד גדול? תלוי מי מביא יותר רייטינג

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לפני כשבועיים כתב יובל דרור על תביעתה של Apple כנגד שלושה בלוגרים שחשפו מידע על Astroid, מוצר עתידי של החברה. הנושא הגיע לבית-המשפט בגלל סירובם של הבלוגרים לחשוף את מקורותיהם, עובדי Apple שהדליפו אותו.

הזווית בה יובל תקף את הנושא היא זו שהעסיקה יותר מכל את אנשי התקשורת, הבלוגרים והלוחמים למען חופש הביטוי. השאלה שעל הפרק הייתה: האם בלוגר הוא שווה ערך לעיתונאי, ויכול להשתמש בטיעון של חיסיון עיתונאי כדי להגן על עצמו ועל מקורותיו.

שופט בית-המשפט המחוזי של סנטה קלרה, קליפורניה, ג'יימס פי. קליינברג, עקף באלגנטיות את המלכודת הזו וקבע שזה כלל לא משנה. בפסיקתו, שפורסמה בשבוע שעבר, הוא הסביר שגם לו היה מוסכם שהנתבעים הם עיתונאים, הוא היה מחייב אותם לחשוף את מקורותיהם.

קליינברג חסך מעצמו כאב ראש גדול. לו היה מקבל את טענת עורך-הדין של Apple שהבלוגרים אינם באמת עיתונאים, קרוב לוודאי שכלי התקשורת (או לפחות הבלוגרים) היו צולבים אותו. לא זו בלבד שהוא לא עשה את זה, אלא שהוא גם שילם את מס השפתיים הנדרש והודה שקשה בימינו לקבוע מיהו עיתונאי ומי לא.

טיעוני ההגנה אמרו שהבלוגרים, כמו עיתונאים בעיתונות הממוסדת, מוגנים על-ידי התיקון הראשון לחוקת ארה"ב. אסור לפגוע בחופש הביטוי שלהם ולא להגביל אותו, ואסור לפגוע בחיסיון המגן על מקורותיהם ומשרת את זכות הציבור לדעת.

קליינברג חלק על הטענה הזו בנימוק ש"עניין ציבורי לא זהה לאינטרס ציבורי". לו ה"מקורות" היו חושפים שחיתות שלטונית, או מעשה של תאגיד שמסכן את בריאות הציבור או את עובדיו, אזי הפרסום היה הכרחי מבחינת תרומתו לאינטרס הציבורי. אבל מכיוון שמדובר באתרים ש"בסך-הכל מלעיטים באינפורמציה ציבור שאת הרעב שלו לא ניתן להשביע", אין רלוונטיות לזכות הציבור לדעת.

המידע הסודי אודות Astroid הוא קניינה הפרטי של Apple. מכיוון שהושג בניגוד לחוק (כלומר, בניגוד לחוזה הסודיות עליו חתומים עובדי החברה), מדובר בגניבה. לצורך העניין זה יכול היה להיות מחשב נייד שנגנב עם המידע שבתוכו. העובדה שאיורי המוצר שפורסמו באתרים נלקחו ממצגת סודית, ושהופיע עליהם הכיתוב "Apple Need-to-Know Confidential", מעידה שמדובר בסודות עסקיים. כך קליינברג.

יש הרבה מה להגיד על הפסיקה הזו, ועל מסכת הטיעונים בה נימק השופט את החלטתו. בסך-הכל ברור ש-Apple בחרה לעצמה מטרה קלה. האם היא הייתה ממהרת להגיש תביעה כזו כנגד גוף תקשורת גדול שיכול להשקיע מיליונים במערכה משפטית? האם הייתה מנצחת?

קורט אופסהל, עורך-הדין מארגון EFF (ר"ת של Electronic Frontier Foundation) שייצג את הנתבעים, יתרכז בערעור במימד החוקתי: חשיפת מקורות אמורה להיות מפלט אחרון, וניכר ש-Apple כלל לא חשבה פעמיים.

אבל מעבר לשאלות החשובות האלה, כדאי להתעכב על טענת השופט קליינברג ש"עניין ציבורי אינו זהה לאינטרס הציבורי". האם העיתונות של ימינו באמת עוסקת רק או בעיקר באינטרס הציבורי?
 
 
בואו ננסה דוגמא שכולנו יכולים להסכים לגביה: אנג'לינה ג'ולי. נגיד שצלם פפרצ'י היה מצליח לצלם אותה בעירום. אתם חושבים ששופט כלשהו היה אוסר לפרסם את התמונות, או מחייב למסור מידע על הנסיבות בהן צולמו?
כנראה שלא. זה הרי תמיד לגיטימי, ואף מומלץ, לפרסם תמונות של נשים ידועות שצולמו ללא ידיעתן. גם ובמיוחד אם מדובר בקרולין ממונקו, הנסיכה דיאנה, ואפילו חברת-כנסת ישראלית. עוד יותר מזה אם המצולמת חשבה שלא רואים אותה וחשפה חזה, או סתם השתזפה עם בן זוגה.
תמיד יהיו כאלו שיאמרו שעל אנשי הציבור לקבל על עצמם שזהו מחיר החשיפה. במקרה הספציפי של אנג'לינה, אני גם מניח שמיליונים ברחבי העולם היו מוכנים לטעון שפרסום התמונות הוא אינטרס ציבורי, ושאיסור הפרסום ישפיע על בריאותם. אבל ברור שאלו שטויות. האמת הפשוטה היא שהעניין הציבורי מקבל כמעט תמיד עדיפות על צנעת הפרט.
 
האם שדיה של שחקנית מפורסמת ראויים לפחות הגנה ממוצר מסחרי שטרם נחשף? אני חושב שלא. שחקניות מצליחות מתמחרות עד למילימטר האחרון כל טפח גוף שהן חושפות אל המצלמה. האם גם על השדיים שלהן צריך לשים שלט שיקבע שהם "חסויים" כדי שיהיה ברור שהן לא רוצות שיצלמו אותן ללא ידיעתן?

במציאות, צלמי פפרצ'י וצלמי עיתונות בכלל, כמו גם כתבים ועורכים, מקדישים בימינו הרבה יותר תשומת לב לעניין הציבורי מאשר לאינטרס הציבורי. קוראים לזה "רייטינג". לפעמים נעים לשכוח את זה, אבל האמת המרה היא שהעיתונות בשם העניין הציבורי, הורסת לא פעם חיים של בני-אדם. חלק גדול מהעיתונות הוא פורנוגרפי בהגדרה, גם אם הוא לא מציג חלקי גוף נשיים. העיסוק בקורבנות טרור ופשע, בעניים, ובחייהם הפרטיים של אנשי ציבור, הוא לעיתים קרובות בעל אופי מציצני ונועד להשביע אותו סוג של רעב כמו זה שהשופט קליינברג דיבר עליו.

הפסיקה בתביעה של Apple, בסך-הכל ממחישה כיצד זכויות הקניין הרוחני של תאגידים, הגיעו בתרבות שלנו לדרגת חשיבות גבוהה פי כמה מזכותם של אנשים לפרטיות. להגנה מפני הצגה פורנוגרפית ונלעגת שלהם, במערומיהם הגופניים או הרגשיים. בעצם, השופט קליינברג חשף במערומיה את מערכת הערכים שהוא מייצג. היא אינה משרתת את חופש המידע, לא את חופש הדיבור וגם לא את האינטרס הציבורי. היא משרתת את הכסף.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by