ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
מנותקת 

מנותקת

 
 
שירה גל

שירה גל, בחורה מקוונת במיוחד, קיבלה משימה: להסתדר בלי אינטרנט ליומיים תמימים. איך זה נגמר? בכתבה שלפניכם

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
"אין אינטרנט למשך יומיים, שזה החל מעכשיו", פקד עלי העורך. "תתרחקי מהמחשב וכל מה שמחובר אליו". ואני, בלי להתווכח, התחלתי לארוז את עצמי לכיוון הבית. יש אינטרנט, אין אינטרנט, לא אכפת לי, בז'רגון שלי קוראים לזה יום חופש.

חזרתי הביתה לאור היום, עניין נדיר לכשלעצמו. בכל יום רגיל אני עושה את הדרך הזו וראשי מלא בעיזים פועות - לבדוק בהומלס לגבי מקרר יד שניה, להדפיס את הטפסים של סלקום, ועוד מיני מטלות שבדרך כלל אני נפטרת מהן באנחה קלה ולא יותר, אבל עכשיו, כשיש לי אישור להימנע מהן, רוחי מתמלאת במונאדה שמיימית ומה שזה לא יהיה - זה עושה לי נעים. אין אינטרנט! הכרזתי כשנכנסתי הביתה והפחדתי את החתולה, אין אינטרנט! הודעתי למחשב בזמן שכיסיתי את המסך במפת אורגנזה מהודרת והנחתי עליו עציץ קטן וחמוד, כדי שלא יסיח את דעתי. אין אינטרנט, וכל מה שנשאר לי זה להתענג על החופש.

אבל אחרי שגיליתי שאם מורידים את אופציית המשחקים והסרטים החבויים במחשב, כל מה שנשאר לי זה לנקות את המקרר מכל מיני מאכלים קשי יום ולצלם בדיגיטלית את החתולה במגוון פוזות של נימנום. עד שנזכרתי, כמובן, שאין לי אפשרות להעלות את התמונות לפליקר ואיבדתי עניין. הזכרתי לעצמי שגם א' חברתי הטובה במקרה ביום חופש, אבל איך אני תופסת אותה עכשיו? אין לי אייסיקיו, ואין לי מייל. שתי האופציות הנותרות הן SMS או להרים טלפון. מצד אחד, הודעת SMS עולה בימינו כמו נסיעה באוטובוס, ויש לנו נטייה להתכתב סתומות במשך 30 הודעות לפחות. מצד שני - גם שיחת טלפון עולה כסף. קשים החיים בעידן המודרני.
 
 
"מה קרה?" שאלה א' בבהלה. "שום דבר", התוודיתי. "אז למה התקשרת?", היא חקרה. "סתם, משעמם לי". "אז תעלי באייסיק", פקדה עליי. "הקרינה עושה לי מיגרנה", אמרה וניתקה.

כמה נחמד, ניסיתי גם לסמס לחבר שלי במשך כמה דקות, אבל לא יכולתי להתרכז. בכל פעם שנאלצתי לענות לו על שאלה פעוטה כמו 'מתי' או 'איפה', המונה קפץ בשקל וחצי. אחרי שמונה שקלים ויתרתי. לא לפני ששלחתי אותו לחפש באינטרנט בילוי מומלץ לסוף השבוע.

אני מודה - בהתחלה עוד עלו בי רגשות אשם על כך שבטח מחפשים אותי באימייל או דואגים לי בבלוג, אבל עד מהרה התעשתי. שיחפשו, אני מנותקת, מותר לי. נולדתי אוף ליין ואמות אוף ליין, ובין לבין אני רק רוצה קצת ש-ק-ט.

התעוררתי מציפצוף אייסקיו פתאומי. הו, מישהו חושב עלי! למישהו אכפת! הידד הידד! רצתי למחשב מאושרת כולי, ראיתי עציץ, וחזרתי בתחושת יוק. מסתבר שהצפצוף הגיע מהחדר של השותפה לדירה, הנוהגת להתכתב בעצבנות עם כל מיני "hello how are you" מאוזבקיסטן. אני חייבת להודות שלמביט מהצד הרעש הזה של ההודעות מעצבן לגמרי. או או! תק תק תק, או או! שלוות הנפש שלי התערערה משהו, והחלטתי לעשות משהו מרגיע. אולי אני אכתוב יומן, זה כמו בלוג, רק במחברת, יכול להיות מעניין. לקחתי דף ועט והתחלתי לכתוב. כשסיימתי לשרטט את האותיות בעקשנות, ניסיתי לקרוא את מה שכתבתי והחוורתי קשות - זה הכתב שלי? לא ראיתי אותו מאז כיתה י"ב, אז הוא היה יפה ומסודר, ועכשיו אין סיכוי שהייתי עוברת בדיקה של גרפולוג בלי להיחשד במחלת נפש קשה. ניסיתי להמשיך ולכתוב, אבל המאמץ התיש אותי עד שלא נותר לי אלא לחזור לישון, ולחלום שאני שוברת את השיא של השותפה בסנוד.
 
למחרת התעוררתי מבולבלת לגמרי - מה מזג האוויר? היה פיגוע? סוריה התפנתה? כמה תאונות היו בלילה? ירדתי למטה לקנות עיתון, שעלה, אגב, כחמישה שקלים. בכלל, כל היום ללא אינטרנט הזה עולה לי הון תועפות. קודם הטלפון לא', ה-SMS לחבר, ועכשיו העיתון. אני ממש מקווה שאפשר להגיש את זה למערכת בתור החזר הוצאות.

פרשתי את העיתון על השולחן, וגיחכתי אל העציץ בערמומיות - "לכל דבר יש אלטרנטיבה", הודעתי לפינת הנוי שפעם היתה המחשב שלי, ומיד פניתי לחקור את הכותרות. אך אבוי, מה זה כל הניירות האלו? לא הפסקנו עם זה כבר? זה תופס המון מקום, ואי אפשר אפילו למזער אותם. זרקתי את העיתון הצידה בתחושת פאסה. עיתונים מנייר, ועוד בתשלום, נו באמת.

את שאר היום העברתי רגועה ונינוחה על סף מוות קליני. הפעלתי את המוח בתשבצים, ואת התחת בסיבוב קניות. כן, היום ללא אינטרנט הזה יקר להפליא, אז מה? אם הייתי נוסעת לחופשה בחו"ל הייתי משלמת פחות? אומנם הספר שקניתי עכשיו עולה ברשת חמישה שקלים פחות, אבל צריך לחכות חודש עד שהוא מגיע. וזו מצווה לקנות דיסק פעם בשנה, כפיצוי על עשרות הדיסקים שצרבתי בחודש האחרון בלי בושה וללא מתן תמלוגים. כל הכבוד לי על הפילנטרופיה.

כשהגיע רגע האמת, לא נותר לי אלא לנשום עמוק, להחזיר את העציץ למקומו הטבעי, וללחוץ על connect. כמה זמן ייקח לי להתעדכן מחדש? אינני יודעת. אולי לנצח אהיה בפיגור. כמה זמן ייקח לי לסיים את העבודה שהצטברה ביומיים האחרונים? אני בכלל לא רוצה לחשוב על זה. בידיים רועדות פתחתי את האאוטלוק; 75 הודעות חדשות, לפחות עשרים הודעות בהולות עם הכותרת "איפה את?", כל השאר זה תמונות של חתולים חמודים וסתם ספאם. בזמן שהקופסית על התקדמות קצב ההורדה ריצדה על המסך, אני מתחילה לבכות מרוב התרגשות. לעזאזל כל החופש הזה, רק תנו לי את העולם בתוך קופסא. אלוהים, כבר הרבה זמן לא הייתי כל כך מאושרת.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by