ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
המחילות הלחות של הרשת 

המחילות הלחות של הרשת

 
 
ג`אנל בראון, סלון.קו

טרנד הסיירות האורבנית צובר תאוצה בזכות האינטרנט. יותר ויותר חובבי מחילות טחובות וגשרים תלויים משתמשים ברשת כדי להחליף מידע על אתרי הסתננות, ולפגוש הרפתקנים אחרים. סלון.קום ממפה את חובבי הפאנק של התיירות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
המשיגנים האורבנים הקטנים אוהבים את החיווטים של העסק. איש אדום וגשר ברוקלין (תצלום: רויטרס)
 המשיגנים האורבנים הקטנים אוהבים את החיווטים של העסק. איש אדום וגשר ברוקלין (תצלום: רויטרס)   
ג`וליה סוליס עורכת מסיבות בתעלות הסאבוויי של ניו יורק. האורחים שלה, לבושים בתלבושות תקופתיות, אוכלים מזון צמחוני בזמן שרכבות מהירות מרעישות במרחק פסיעה משם. היא מזמינה חברים להצטרף אליה למשחקים בתעלות הטחובות והחשוכות שנמצאות מתחת לבתי חולים נטושים לחולי נפש; היא משוטטת בבתי חולים מתפוררים שנסגרו וקוראת בגליונות הרפואיים הנשכחים של המטופלים.

אל.בי. דייו, מנגד, אוהב לטפס על גשר ברוקלין באישון לילה. הוא מנצל את האלומות המבהיקות של תאורת הזרקורים כדי לראות, בזמן שהוא גורר את עצמו מעלה בעזרת הכבלים התומכים, עד שהוא מגיע לפסגת המגדלים. המכוניות מתחת עוברות, אדישות למחזה המרהיב שמתרחש מעליהן: בניו יורק, אומר דייו, רוב האנשים כמעט לא מסתכלים למעלה. סוליס ודייו שייכים לתנועה הולכת ומתרחבת של סיירים, הרפתקנים אורבנים שהולכים למקומות שבהם הם לא אמורים להיות, מתעדים את החוויות שלהם ומעלים אותן לרשת.

תקראו לזה "תיירות מסיגת גבולות" או "הסתננות". זו לא בדיוק פלישה, אלא יותר ביקור בתחנות רכבת הרוסות, תעלות קיטור תת קרקעיות ובגגות של בניינים אסורים. הסיירים במגזין האינטרנט של סוליס Dark Passage או ב-Jinx Magazine של דייו, ובעוד עשרות אתרים כמו Infilration , Urban Explorers Network ו- Forgotten New York, מבקרים במקומות שרובנו לא נראה לעולם, ומתעדים אותם כדי שלא יישכחו בעתיד.
 

המתאבדים מסן פרנסיסקו

דחילאק, חבר`ה, איפה החבאתם את התנין? מחילה טחובה
 דחילאק, חבר`ה, איפה החבאתם את התנין? מחילה טחובה   
המונח "הסתננות" מכיל קשת רחבה של פעילויות שנעות על הציר שבין ארכיאולוגיה גרידא לסכנה מוחלטת. לכאורה, להסתננות דרך חלון שבור של בית יתומים נטוש ולטיפוס לפסגת גשר ברוקלין אין הרבה במשותף, אולם שתי הפעילויות מונחות על ידי אותה אידיאולוגיה. "הרעיון הוא להסתכל על שלט או על אזור שהם בפירוש מחוץ לתחום, ולשאול `מה בדיוק מונע בעדי מלהיכנס?`" מסביר דייו. "אנחנו לא שוברים מנעולים או בריחים, או מטפסים מעל גדרות; למעשה אנחנו מתגברים על מחסומים דמיוניים שהם רק מובנים, אבל כמעט שאינם מוטלים בספק".

הקונספט אינו חדש - מי מאתנו לא חדר לבניין נטוש, התכופף מתחת לגדר או התגנב דרך מחסום כדי לראות מה נמצא שם? בשנות ה-60 וה-70 קבוצות כמו מועדון ההתאבדויות של סן פרנסיסקו החלו לאפיין את תנועת ההסתננות המודרנית כמערכת של קבוצות גרילה הרפתקניות. אולם, בשנים האחרונות, הודות לכוחן של קהילות הרשת, גדל כוחה של התנועה. כבר לא מדובר במבצע יחיד; תחת זאת, אתם יכולים להצטרף לרשימת תפוצה, קבוצות דיון, אינספור מגזיני רשת או אפילו ל-Urban Exploration Web ring כדי להחליף טיפים, לבדוק אתרים טובים לפעולה ולפגוש סיירים נוספים. "אני לא חושב שהתנועה לסיור אורבני הייתה יכולה להיות כפי שהיא היום, לולא הרשת". אומר דייו. "זה נושא טוב למחקר על מה שהאינטרנט יכולה לעשות מבחינה סוציולוגית; אנשים מכל העולם שולחים אי-מיילים כל יום. אפילו שמענו על מישהו שסייר בבסיס של צוללת גרעינית ברוסיה".

למרות שהרפתקנים מברכים על כל פיסת אדמה שניתן למצוא בה בניינים נטושים או תעלות תת קרקעיות, ישנן כמה נקודות סיור בעלות כוח משיכה חזק במיוחד, ביניהן צרפת (במיוחד הקטקומבות בפריס), אוסטרליה (הודות לתרבות ההרפתקנית שלה), דטרויט (עם מרכז עירוני מתפורר, עמוס בבניינים נטושים) והחוף המזרחי של ארה"ב. תושבי ניו יורק יכולים להצטרף לקהילת הג`ינקס שמקיימת מדי חודש מפגשים, שמטרתם לקדם הרפתקנות אורבנית או השתתפות במסיבות ההסתננות של סוליס.
 

פרדוקס מוזר כזה

בוב דילאן בטח  היה כותב על זה שיר. בית חולים נטוש בניו יורק
 בוב דילאן בטח היה כותב על זה שיר. בית חולים נטוש בניו יורק   
רוב המסתננים היו הרפתקנים כל חייהם. עם זאת, עבור רבים אחרים, הצעד האמיתי הראשון לתוך מחתרת הסיירים מתבצע על ידי הליכה מתחת לאדמה לתוך תעלות הקיטור של הקמפוס. ברוב הקמפוסים יש דרכים תת קרקעיות מקיפות שמשמשות לצינורות קיטור ומים. בקמפוסים אחדים כמו בקאל טק, סיורים בתעלות הקיטור הפכו למסורת מחתרתית, שהרשויות מעלימות ממנה עין. "זה קצת כמו פאנק-רוק - אתה מחובר למשהו שלא הרבה אנשים מחוברים אליו", אומר סטודנט בוירג`יניה טק. מישהו מבפנים הכניס אותו בסוד העניינים בשנתו הראשונה בקמפוס, ומאז ביקר בספריית הקמפוס כדי למצוא מפות והקשר היסטורי; האתר שלו מציע יומנים לקריאה ותצלומים לצפייה, כמו גם עצות לחבריו הסטודנטים. עם זאת, הוא הוא לא חושף את שמו, כדי לחמוק מרשויות הקמפוס. "זה מהפרדוקסים המוזרים האלה. נחנו רוצים להיות קטע מחתרתי עצמאי, אך עם זאת, אנחנו רוצים להשוויץ בזה ולעזור לאחרים, כך שלא ייפגעו או ייעצרו".

סיור בתעלות הקמפוס הוא מעין סם אסקפיסטי שמוביל מסתננים לרשת תעלות נרחבת יותר: מערכת הסאבווי של ניו יורק, למשל, שמתהדרת במפלס אחר מפלס של תעלות נטושות, ובאופן מוזר, נקיות ומוארות באור כחול ומסתורי. התעלות הן כנראה היעד הנפוץ ביותר, כיוון שכמעט כל אזור אורבני מלא בהן, אולם דייו ושותפו לעריכת ג`ינקס, דייויד לייבוביץ`, הולכים אחר מטרות נשגבות יותר: "תחום ההתמחות שלנו בסיירות האורבנית הוא גבהים - קבוצות רבות אוהבות להיכנס לתעלות הביוב ולתעלות הניקוז, אבל מה שבאמת היינו רוצים לעשות, זה לעלות לעליות גג ופסגות גשרים. תמיד אהבתי גבהים, להשיג עמדת יתרון על העיר, דבר שרוב האנשים לא משיגים - כל העיר לרגליך". הוא מעדיף מקומות כמו גשר ברוקלין וגג של התחנה המרכזית הגדולה, שמתאפיינים ב"כוח משיכה אסתטי ואיכויות אפיות מסויימות".

ההסתננות ללא ספק מסוכנת - תמיד ישנם הסיכונים הממשיים מאוד של מעידה על פסי רכבת, ליפול מפסגת גשר או להימחץ תחת עיי חורבות מתמוטטים בבניין מתפורר. מעבר לכך, ישנו הסיכון להתפס. למרות זאת, רוב הסיירים ששוחחתי עמם לא נראו מוטרדים מהרשויות. מאותם אנשים רק מעטים נתפסו, ומהם רק דייו נכנס לצרות, לאחר שטיפס עם לייבוביץ` על גג התחנה המרכזית. גם אז, קיבלו קנס בלבד. "זאת ניו יורק, ולשוטרים יש דאגות אחרות מאשר אנשים, שבבסיסו של דבר, משתתפים בפעילות לא חוקית חפה מקורבנות", הוא מושך בכתפיו.
 
 

לא מחסה של אף אחד

זה לא מקום לשים בו משוגעים. בית מחסה למשוגעים, מתוך Modern Ruins
 זה לא מקום לשים בו משוגעים. בית מחסה למשוגעים, מתוך Modern Ruins    
סיירים אורבנים מודים בכך שכוח המשיכה שבהסתננות קשור בריגוש שבלהיות במקום שאתה לא אמור להיות בו - או כפי שמנסחת זאת סוליס, "הריגוש שבהתמודדות עם הפחדים שלך, בכניסה למקומות מסוכנים ומפחידים מאוד".

סוליס החלה במסעותיה ההרפתקניים כילדה בהאמבורג, גרמניה, אך רק לפני כמה שנים החלה לחוש מחויבות לתיעוד הרפתקאותיה. היא יוצאת לסיורים כמה פעמים בחודש ומארגנת אירועי Dark Passage - אשר לעתים קרובות מבוססים על רומן או סרט היסטורי - בהם היא מדריכה קבוצות במקומות אסורים. סוליס רואה עצמה כ"קצת ארכיאולוגית, קצת היסטוריונית". היא מתמחה בבתי החולים לחולי נפש הנטושים הספורים ובבתי החולים המפלצתיים בצפון מזרח העיר, שמכילים ציוד נטוש, מכתבים, ריהוט וגיליונות רפואיים.
 
לעתים קרובות היעדים בניינים מועדים להריסה. מסתננים רבים מונעים על ידי הרצון לתעד בכתב או בצילום אתרים היסטוריים, שבקרוב יאבדו לנצח. הצלם שאון אובוייל, שהאתר שלו Modern Ruins מלא בתמונות מדהימות של בתי חולים, מספנות ומפעלים נטושים, מאמין כי "בבניינים הרוסים יש עניין שהוא מעבר לכל עניין שיכול היה להיות בהם כשהם היו מאוכלסים. הבניין הפך למרחב נטוש; הוא כבר לא מתפקד כפי שהוא תוכנן לתפקד, הבניין כבר לא מספק מחסה לאף אחד. ההתפוררות והריקבון האיטיים הופכים אותו פחות ופחות למוצג ארכיטקטוני, ויותר ויותר לצורות, גושים ומישורים שעומדים בזכות עצמם, קרוב יותר לפיסול".

לסיירים האורבנים יש נקודת מבט ייחודית על המקומות שסביבם. התייחסו אליהם כאל השומרים הסודיים של הערים, מעל ומתחת לאדמה. כפי שדייו מנסח זאת, "לאנשים יש חיים לנהל ואינם מרגישים צורך לסגוד לארכיטקטורה, שזה חבל, וזו גם חלק מהסיבה שלשמה אנחנו עושים את זה - זה מכריח אותנו, אם אף אחד אחר לא עושה זאת, לראות את העיר כיותר מסתם סביבת חיים שמשמשת להיבטים הארציים של החיים שלנו, מקום לעבוד ולחיות בו. זו גם סביבה, וכמו כל סביבה אחרת, אפשר לחקור אותה".


תרגום: הילה בקמן
הכתבה פורסמה במקור במגזין סלון.קום
הזכויות על התרגום העברי שמורות לנטוויז`ן
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by