ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
99.9% שלא תגיבו 

99.9% שלא תגיבו

 
 
שוקי גלילי

עיני הכל נשואות אל הטוקבקים, אבל כמה מאיתנו באמת כותבים אותם? אחד מאלף במקרה הטוב וזה חבל, כל-כך חבל

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לפחות 2 מיליון שתקנים יש ברשת. לפחות 2 מיליון ישראלים שגולשים בדומיה מופתית, בלי לפצות פה. איש לא כופה עליהם את השתיקה הזו. הם שותקים מתוך בחירה, כמו נזירים במנזר שתקנים וירטואלי. מכיוון שאינם כלואים יחד במקום אחד אלא פזורים ברבבות בתים ומשרדים, איש לא מבחין אפילו בקיומם.
 
 
לא אחזור על כל מה שנאמר ונכתב בשנים האחרונות על "הטוקבקים", התגובות באתרי התוכן, אבל על כמה דברים חשוב בכל זאת להתעכב.

המצדדים, אומרים שהם יצרו לראשונה חוויית תוכן אינטראקטיבית באמת, שכוללת השתתפות פעילה של הגולשים. שהם מהווים שסתום לשחרור הלחץ, ומשרתים את הערך החשוב של חופש הדיבור. המתנגדים, מקוננים על השחתת תרבות הדיבור, על ההתלהמות בערוצי האקטואליה. יש שמרחיקים לכת ומדמים לראות בטוקבקים את בבואת "הישראלי המכוער".

אבל מה לעשות שהטוקבקים הפכו למדד הרייטינג הכי משמעותי באינטרנט, ולו בגלל שכולם יכולים לראות אותם. הם משפיעים לא רק על הדיון סביב הידיעות והכתבות, אלא גם הולכים ומכתיבים את בחירת התכנים וההגשה. כולם, גם אני, נגררים לרמה כזו או אחרת של פופוליזם - בנושאים, במילים, בכותרות.

הטוקבקים, ענייניים ומנומסים או גסים ובוטים, הם אחד הכוחות המניעים החשובים ביותר מאחורי שוק התוכן. לא כולם מודים בזה, ולא כולם מבינים את זה, אבל זה עד כדי כך פשוט: לא מספיק שכתבת יפה או דיברת דברי טעם - חשוב לא פחות הדבר הארוך הזה שישתלשל לך מלמטה. הגודל לא קובע? כן בטח.
 
 
הטוקבק (Talkback), התופעה והמושג, נולדו ברשת אתרי ZD-Net בסוף שנות התשעים, ומשם הועתקו ושכפלו את עצמם כמו וירוס לכל רחבי הרשת.

הראשון בישראל שאיפשר לגולשים להגיב היה האתר של רשת אורט, בתחילת 1999. אחריו, ביוני אותה שנה, עלה לאוויר נענע עם מערכת תגובות אינטגרלית. בשנה שלאחר מכן, הצטרפו גם וואלה, גלובס, דה-מרקר ו-ynet. האחרון, הכניס לתודעה את המושג וגם היה הראשון למספר טוקבקים, מה שהוביל כמעט מייד לגידול העצום במספרם.

הרעיון המקורי היה לאפשר לגולשים לפתח דיון מסביב לתוכן ה"ממוסד", אבל מהר מאד התברר שלטוקבק חוקים משלו. לכולם, כך נראה, יש מה לומר. יש מי שבוחר בשפה נקייה ומצוחצחת, במילים של בית מרקחת, ויש מי שמקלל את הכתבה, הכותב, האתר, ואחותם, עם או בלי לקרוא את הטקסט קודם.

כך הולך הטוקבק וכובש טריטוריות חדשות, ומוסיף להשתכלל. אחרי ש-NRG חידש אשתקד עם שרשור טוקבקים, העלה לאחרונה גם ynet מערכת תגובות משופרת. בין לבין, נפל המעוז האחרון: אתר "הארץ" הצטרף עם מנגנון תגובות משלו.

בחדרי חדרים - ולפעמים גם בפומבי - ישנם כתבים ועורכים שמגנים את הטוקבקים ואת התרבות שהתפתחה סביבם, שמייצרים הרבה עבודה, וכאבי ראש טכניים ומשפטיים. אבל כמעט לכולם ברור: את הנעשה אין להשיב.

על רייטינג לא מוותרים. לכן, מדיניות סינון התגובות ברוב אתרי התוכן היא מתירנית מאד: מה שחוקי עולה. לא מתקנים טעויות כתיב, לא מוחקים השמצות כנגד הכתב או המרואיין, לא בודקים אם התגובה קשורה בכלל לנושא הכתבה.

יש עיתונאים שלא אוהבים את זה, וחלקם מבקשים לצנזר, או לא לפרסם באתר טקסטים שנכתבו במקור לעיתון המודפס. אני יכול לנקוב בלפחות חצי תריסר דוגמאות לכותבים טובים שכולנו הפסדנו בשל כך.

אני, באופן אישי, פיתחתי כבר מזמן פילטרים משלי. נכון שתגובות בנוסח "שוקי אחי, אתה תותח על!" גורמות לי יותר קורת רוח מתגובות בסגנון "שוקי, יא אפס, כמה מיקרוסופט שילמו לך???". אבל בצער מהול בשמחה לאיד, אני מציין לעצמי שכל סוגי המגיבים תורמים לרייטינג ושותפים לפרנסתי.

מציקות לי קצת יותר התגובות של בעלי עניין - משווקים, יחצ"נים, דוברים ולוביסטים, ואפילו חברות שמספקות שירותי טיקבוק-מטעם בתשלום. לעת עתה, הפרופגנדה הנלעגת הזו היא שקופה, קלה לזיהוי והתעלמות, ומשיגה מטרה הפוכה. אבל עם הזמן היא עלולה להשתפר ולהפוך לעוד דרך יצירתית של בעלי המאה להיות לבעלי הדעה. ציבור הגולשים חייב להתקומם נגד התופעה. הדרך הכי טובה לעשות את זה היא בלהגיב יותר, אגב.
 
 
אבל מי שהכי מצער אותי, הם השתקנים. לפחות מיליון איש נכנסים מדי יום לאתרי התוכן, גולשים לכתריסר עמודים בממוצע, ובסופו של דבר מייצרים כעשרת-אלפים תגובות בלבד. תחשבו על זה כך: 99.9% מהאנשים שנכנסו וייכנסו לטור הזה, לא יגיבו. אולי הם אדישים למה שנכתב, אולי הדברים שנאמרו ריגשו אותם עד דמעות. לעולם לא נדע, כי רק אחד מאלף יטרח להגיב.

אתם, השתקנים - מדוע אתם מפקירים את הבמה? אם חסר לכם הדיון, אם אתם שואפים לקדם את תרבות הדיון, אם אינכם מסכימים או שיש לכם מה להוסיף, אם נהניתם מהטור הזה או שנאתם אותו, מדוע שלא תגידו את זה? מספיק במשפט, לפעמים מספיקה מילה, ואתם לא חייבים לכתוב כמו עגנון.

ואם אתם מסוגלים לכתוב כמו עגנון, אז אדרבא. איה הסופרים והמשוררים והאינטלקטואלים ונביאי הזעם? והיכן הם כל המהפכנים והאידיאליסטים? האבסורד הוא שחלקכם בקהל הגולשים בוודאי גדול מהפרומיל שמגיב, ואתם הדוממים ביותר. איך תבקשו אחרי זה מההמונים לצאת לרחובות, כשאתם עצמכם לא מועילים להקדיש להם שני קליקים ולכתוב כמה מילים?
(ומי שלא די בכל זה כדי לסחוט ממנו תגובה, שינסה לקרוא את שירו של ביאליק, "דמעה נאמנה". נסו לקרוא בין השורות: "וַאֲזַי שֶׁאֱלָתִי: עֵת כַּכֶּלֶב מְזֵה רָעָב בְּקֶרֶב חוּץ אֻשְׁלָכָה – יִמָּצֵא אֶחָד מִנִּי אֶלֶף עָלַי יַעֲבֹר בַּאֲנָחָה...".)

ובקשה לסיום מכולכם: הפעם, תגיבו!
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by