ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
הגבול הדק 

הגבול הדק

 
 
אורי רודריגז-גרסיא

שום דבר לא ברור במצב הפוליטי-מדיני הנוכחי: אף אחד לא יודע איפה עובר הגבול התיאורטי בירושלים, חזית הלחימה משנה את מיקומה מדי יום ביומו, וגם עמדותיהם של ברק ושרון לוטות בערפל

 
 
 
 
 
 
 
 
 

צבעים במפה

איפה יעברו הגבולות? חידה מתמטית למתקדמים בירושלים (לע``מ)
 איפה יעברו הגבולות? חידה מתמטית למתקדמים בירושלים (לע``מ)   
לאחרונה, יושבים זוגתי (שתחיה) ואנוכי, ובוהים בביתנו החדש שנבנה בשכונת פסגת זאב בירושלים מעל דפי העיתונים השונים. בעיתונים מצוירות מפות, והמפות - בצבעים שונים ומשונים. צבע אחד "שלנו", צבע שני "שלהם", צבע שלישי "ריבונות משותפת", צבע רביעי "אזור תפר" או "קו עימות". הצבעים שונים מעיתון לעיתון, גם הגבולות משתנים, כאילו קיבל כל עיתון ועיתון נתונים שונים, אחוזים שונים, קמ"ר שונה - חידה מתמטית. בין הצבעים והקוים המקווקוים אנחנו מנסים לזהות אם המרפסת שלנו צופה על גי`בריל רג`וב, על עמדה של צה"ל או סתם על סיור משותף.

בשבת הלכנו לאתר הבניה, והתחלנו לחשב מסלולים בליסטים. לפי מה שנראה כרגע, הרי שהסלון הוא בשטח C שבשליטתנו, חדר השינה בשטח A, ואילו הגינה תחת ריבונות משותפת: חציה פונה לפלסטין החדשה, חציה לעמדת צה"ל. בלילה, חזרנו לדירה השכורה ולחשתי לה בלאט "חילווה, בחדר השינה מדברים מהיום רק בערבית. כדאי שתתרגלי".
 

ההיסטוריה חוזרת

שמע את מופז ושתק. ברק (רויטרס)
 שמע את מופז ושתק. ברק (רויטרס)   
תזכורת: בשנת 1993 עת עסק הקבינט דאז בהסכם אוסלו המתגבש, קם הרמטכ"ל וגער בשרי הממשלה: ההסכם יפגע בביטחונה של ישראל, הוא פותח פתח לבעיות ביטחוניות שספק אם נוכל להתמודד איתם. מאז אותו דיון בקבינט שב המונח "מותניים צרות" להשתרש בדפי העיתונים, ולאו דוקא בהקשר של דיאטה.

כמעט שמונה שנים אחר כך ניצב הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, בראש שולחן הקבינט, ושמע את השידור החוזר מפי הרמטכ"ל הנוכחי מופז. ברק שמע ושתק. כרמטכ"ל לשעבר, הוא מסכים לחלוטין עם מופז: שבע שנים לפני הוא היה מזדקף על רגליו האחוריות (החזקות, יש לציין) בדיוק כמו מופז היום. היום, על כיסאו של ראש ממשלה שנלחם על ההישג היחיד (אולי) שלו, הוא העדיף למלא פיו מים.

פרשן חרדי אמר לי השבוע שברק הוא בעצם יותר מצדיק, שהלא במקום שבעלי תשובה עומדים, אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד.
 

קו החזית

קו החזית הוא קו שצמוד למדד ההרוגים. האוטובוס בפגוע בתל-אביב (רויטרס)
 קו החזית הוא קו שצמוד למדד ההרוגים. האוטובוס בפגוע בתל-אביב (רויטרס)   
כמה שעות לאחר הפיגוע באוטובוס "דן" בתל אביב, התקשרתי למשרד יחסי-ציבור בתל אביב אתו אני עובד. "ראית" אמרה לי היחצ"נית, "אנחנו בקו החזית עכשיו". מאחר ולא מצאתי תשובה הולמת, עשיתי כמעשה ברק, ושתקתי. כמה שעות אחר כך, ניסיתי ביני לבין עצמי לצייר קו דמיוני שבו עוברת החזית. אחרי כמה עפרונות שבורים והרבה דפים בסל האשפה (שרטוט אף פעם לא היה הצד החזק שלי), הגעתי להארה. בניגוד לקוים אחרים, הרי שקו החזית אינו עובר בין שתי נקודות, גם לא שלוש או ארבע.

קו החזית הוא קו שצמוד למדד ההרוגים באזור: שלשום הוא בלבנון, אתמול בחדרה, היום בתל אביב ובעזה, מי יודע היכן יעבור מחר. כוחות הביטחון רודפים אחרי הקו החמקן בכל רחבי הארץ, לעיתים הם תופסים את הקו בקרניו, לעיתים הוא מתפוצץ. לאחרונה מספרות השמועות שהקו החמקן הרחיק עד לוושינגטון: יש כמה אנשים שמוכנים להישבע שראו אותו רוקד על שולחנו של קלינטון.
 
 

בכי-רע

בתכל`ס, לא מספר לנו כיום אף מועמד את הדברים החשובים באמת. אריק שרון (רויטרס)
 בתכל`ס, לא מספר לנו כיום אף מועמד את הדברים החשובים באמת. אריק שרון (רויטרס)   
חוק הבכי-רע הישירה גורר אותנו (שוב) למערכת בחירות אישית, קטנונית, מגמתית ולחלוטין לא רצינית. מחד, מנסים לשכנע אותנו ש"רק שרון יביא שלום", כאילו מונח השלום בכיס מכנסיו הרחבות של אריק, ליד הארנק והממחטה. מאידך, מנסים לשכנע אותנו ש"שרון אינו מתאים", בדיוק כמו סינדרלה והנעל הסוררת. לא ירחק היום והדיון (שעסק כבר בצבע שערותיו של ביבי) יתמקד בעומק הפלולה של ברק, או ברוחב המתניים של שרון.

בתכל`ס, לא מספר לנו כיום אף מועמד את הדברים החשובים באמת: מה עומק הנסיגה שאליה מוכן להגיע ברק (אפילו שריו לא יודעים), או מה טמפרטורת השלום שמתבשל במטבחו של שרון. גם נושאים בוערים פחות מכוסים על ידי השניים בשמיכת עמימות עבה. בחורי הישיבות של שרון לובשים שכפצים, או מדים לבנים של בית-חולים, או בעצם שטריימל - הכל תלוי במקום ובשעה.

מברק לא שמעתי עד כה להיכן ילכו מאה וחמישים אלף המובטלים שנגררים אחריו כבר למעלה משנה וחצי, או שמא ימצא להם פתרון דיור במסדרון בית החולים, ליד הזקנה. במקום כל זה עוסקים מטות הבחירות בהשלכה הדדית של רפש על המועמד השני.
 

הר בלי בית

הדיון המדיני מתמקד בימים אלו, בסוגיית מעמדו של הר הבית. בין ההנחה הרווחת של הימין והדתיים ("סלע קיומינו") ובין העמדה של השמאל הקיצוני ("זה רק מסגד") עומד לו ההר כקוץ במרכז ירושלים, ולא שייך לאף אחד. לדתיים ממילא אסור לעלות עליו, השמאלנים לא רוצים, הימנים כבר ממשיכים ישר לכותל. המוסלמים, שמקפידים להגיע אליו בימי שישי כדי להתפלל ולזרוק אבנים (וזהו אגב, גם מנהג יהודי שנשתמר היטב ברחוב בר-אילן), אינם יודעים אפילו איפה ההר ואיפה הבית: במבחן פתע שערכו חברי צוות המשא ומתן הישראלים לעמיתיהם הפלסטינים, הצביעו רוב הפלסטינים על מסגד "אל עומר" וטענו שהוא "אל אקצא".

נכון להיום, השליטה על ההר אינה בידי ישראל או בידי פלסטין: ה"וואקף" הוא בכלל מוסד ירדני. ההצעות היצירתיות לפיהן יהיה ההר תחת ריבונות נורבגית, אמריקנית או בשליטתו הבלעדית של אלוהים, מצחיקות את שלמה המלך, את מוחמד ואותי כאחד. על אמונה דתית אין ריבונות, לדת אין כוח שיטור. הר הבית שיך לכולם: לא לישראל, לא לפלסטינים, אפילו לא לאלוהים. אם בעזה ובירושלים עדיין לא הבינו איך עושים את זה, שישאלו את קלינטון והוא יספר להם: עישנתי, אבל לא לקחתי לריאות. אצלו זה עבד.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by