ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
תקופת הלפטופ 

תקופת הלפטופ

 
 
יובל דרור

יובל דרור תוהה מתי בפעם האחרונה שקפצה עליכם המוזה, אחזתם בעט ונייר במקום במקלדת

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מתי בפעם האחרונה כתבתם? אני לא מתכוון "הקלדתם" אני מתכוון כתבתם, עם עט (או עיפרון) על נייר (או בתוך מחברת)? אם אתם עדיין בבית ספר, סביר להניח שבכיתה אתם עדיין כותבים ואולם בשנים האחרונות, ככל שמתבגרים כך מתרחקים מהכתיבה, אותה אומנות שפעם היתה שגורה אצל כל אחד ואחד מאיתנו והיום הולכת ונעלמת.

בשבוע שעבר פרסם הניו-יורק טיימס כתבה שעוסקת בתופעת הכתיבה הנעלמת. התופעה הזו רווחת בעיקר בקרב הסטודנטים באוניברסיטאות שמגיעים לכיתות עם מחשבים ניידים ועסוקים לתקתק את עצמם לדעת במהלך השיעור. הזלזול שאני מפגין כאן, אינו במקום; זה בדיוק מה שאני עושה.

מי שרוצה לעשות מחקר אנתרופולוגי על חדירת טכנולוגיות חדשות מוזמן להיכנס היום לאוניברסיטה. הוא יגלה שככל שהסטודנטים צעירים יותר (כלומר עושים תואר ראשון) כך הסיכוי שהם מגיעים לכיתה עם מחשב נייד גדול יותר. למעשה, אפילו הכיתות באוניברסיטאות משתנות ולפתע על כל קיר נוספו עשרות שקעים, הממתינים בציפייה דרוכה לסטודנט שיתקע בהם את התקע.
 
 
השימוש במחשב הנייד כאמצעי כתיבה הפך להרגל שלא ניתן לסלקו. אני לדוגמה, לא יכול לדמיין מצב שבו אני יושב בכיתה או בראיון ובמקום להקליד על המחשב הנייד שלי, אני פותח מחברת ומסכם את הדברים. אין מצב. לא רק בגלל שאני סבור שלא אצליח לעמוד בקצב הדיבור של הדובר ושאחמיץ משפטים חשובים, אלא בעיקר מכיוון שאני חושש שלא אצליח לזהות את כתב היד שלי. אחרי הכל, לא נפגשנו פגישה אינטימית יותר משבע שנים. אם פתאום אפגוש את כתב היד על הנייר, סביר להניח שאביט בו במבט של גועל מעורב בפליאה ואשאל בתדהמה "סליחה, מי אתה?".

מקריאת הכתבה ב"ניו-יורק טיימס" הבנתי שאני לא פריק של הטבע (כלומר אני כן, אבל לא בהקשר של כתיבה). גם התלמידים בבתי הספר בארה"ב החלו שוכחים כיצד יש לכתוב וכאשר הם כבר כותבים, הם עושים זאת באותיות דפוס. בכתבה מוסבר שכתיבה היא כמו שריר: אם אתה לא מאמץ אותו מדי פעם, הוא מתעייף ומתנוון. בהחלט.

מצד שני, אי אפשר לקחת מההקלדה את היתרונות שלה. מי שיודע להקליד בצורה עיוורת ובמהירות גדולה יחסית, יכול לתקצר את המתרחש באופן מדויק יותר, אמין יותר. לא משנה כמה מהר יקליד, הפונט בו הוא משתמש לא יתעקם, לא יתחבר, לא יהפוך בלתי קריא. בסופו של יום, הוא יוכל לבצע מניפולציות על הטקסט; הוא יוכל למצוא מילה, למצוא משפט, להעתיק, לגזור, להדביק. מתי בפעם האחרונה הדבקתם שורת טקסט שכתבתם בכתב יד?
 
ועדיין להתמכרות להקלדה, לבהייה באותיות המתקדמות לאורך השורה, יש תופעות לוואי משונות ולעתים מבהילות. אני לדוגמה לא מסוגל לנסח משפט שהוא חלק מכתבה מבלי שאני רואה אותו קודם לכן על המסך. לא פעם התקשר אליי העורך שלי וביקש ממני לנסח יחד איתו את הכותרת של הכתבה. הייתי אומר לו "רגע, אני מפעיל את המחשב". וכך, הוא המתין על הקו עד שהמחשב עלה, מערכת ההפעלה התייצבה ו-Word התכוננה לפעולה. אין דרך לחלץ ממני כותרת אם לא נותנים לי רגע לשבת ליד המקלדת. לפעמים נדמה לי שחלק מהנוירונים שלי עברו במהלך השנים מהמוח שלי לקצות האצבעות; אם הן לא מתקתקות משהו, אם הן לא מנסות להחליף מלים, לשנות ניסוח, למחוק תווים, לא אצליח לחבר משפט אחד שראוי בסופו של דבר להגיע אל הדפוס.

לא כולם כאלה. אני מכיר עיתונאי שמסוגל להכתיב כתבה שלמה, של מאות מילה, לכתבנית דרך הטלפון. הוא מסוגל לעשות את זה כי הוא עשה זאת במשך שנים ארוכות. לפני עידן הפקס, לפני עידן האינטרנט הסלולארי-אלחוטי, הכתבים דיווחו מהשטח באמצעות הכתבה מהסוג הזה. העיתונאים האלו מכינים את הכתבה בראש ואז פשוט פולטים אותה, כמו מדפסת. הכתבים הצעירים יותר לא מסוגלים לעשות זאת; הם יולדים את הכתבה דרך האצבעות, דרך ההקלדה.

אז מה המסקנה? שהילדים של העתיד לא ידעו להחזיק עט? שאומנות הכתיבה תהפוך לתחביב בדומה לרכיבה על סוסים (משהו שפעם כולם עשו והיום כבר לא)? יכול להיות. עצוב קצת, לא?
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by