ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
קחו את הרשת איתכם 

קחו את הרשת איתכם

 
 
תומר ליכטש

תומר ליכטש לקח את הדיסק-און-קי שלו לסיבוב, ובדרך גילה את האינטרנט מחדש

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אי-אפשר להסתדר בלעדיהם –
לכן, בלית-ברירה,
צריך לכוון מחדש את הזיכרון.
בדרך עקיפה בהחלט
גיליתי לפתע כאב מסוג חדש.
(דוד אבידן, ניסויים באמנזיה)

לפני שלושה חודשים החלטתי שסוף סוף אני בן אדם רציני וכדאי וצריך מאוד שיהיה לי דיסק-און-קי. עם יד על הלב, עכשיו אני יכול לומר שהשתקתי ביד גסה ובמידה (נסבלת) של אלימות את אותו קול שדיבר אלי מבפנים ושאל למה בעצם צריך את המכשיר הזה, שישב, בוודאי, לצד המכשירים האחרים על השולחן, ולא ימצא לו שימוש, כי הרי כמה פעמים אנו מוצאים את עצמנו מול המחשב שלנו וכמה פעמים אנו מוצאים את עצמנו נתקפים בדחף בלתי נשלט לגבות משהו, או להעתיק אותו ממקום למקום. אני, בכל אופן, התרגלתי לשלוח לעצמי קבצים לתיבת האימייל, כך שקניית הדיסק-און-קי הייתה, צריך להבין, צעד בלתי מובן לכל הדיעות, ובראשן – דעתי שלי.

מיד עם השגת המכשיר (128 מגה, 117 שקל; סולידי) התחלתי לחפש דברים לתקוע אותו לתוכם. כמו חולה שגעת הסתובבתי בין המחשבים הפומביים של האוניברסיטה, וחיפשתי דבר מה, איזה מסמך או תמונה, לשמור על מפתח-הזכרון החדש, שבקצהו קבועה נורית קטנה שמהבהבת בכל פעם שהוא פועל. כמה רציתי שתהבהב! במהלך שיטוטי אחרי יישומים שיגרמו למפתח הזיכרון שלי להיות שימושי מצאתי את מה שאני מכנה "המפתח של המפתח", כלומר אותו דבר שכשמצאתי אותו שאלתי את עצמי איך, בעצם, הסתדרתי עד עכשיו: פיירפוקס נייד.

באופן לא מפתיע, במוזילה חשבו גם על זה. על הרשת ניתן להשיג ערכות ניידות (!) של הדפדפן השועלי ושל תוכנת הדואר של מוזילה – ת'אנדרבירד. אומר זאת שוב, למען הסר כל ספק: כשאני מסתובב ברחובות העיר אני מסתובב ובכיס הקטן שלי מונח דפדפן פיירפוקס נייד פלוס תוספות פלוס כל הלינקים והבוקמרקס והשמוקמרקס והססמאות שלי לכל האתרים, וכאילו זה לא מספיק, יש גם תוכנת דואר שמכוונת לכל החשבונות שלי. וכך, ממתין הדיסקונקי שלי לשקע, רק שקע – מי יתנני שקע, הוא קורא בין עצמו לעצמו – והעיקר שיוביל לחיבור (אפילו איטי) לרשת. השאר יסתדר מאליו.
 
הנורית המהבהבת יחד עם עצם המחשבה שהמסמכים החשובים (חשובים... עד כמה יכולים להיות מסמכים של מישהו מאיתנו כל כך חשובים? אבל האשלייה במקומה עומדת) שלי מסתובבים בכל מקום, ואולי גם ההתגרות הקטנה הזו בגודל המוצהר של מפתח הזכרון – 128 מגה – מעין מחשבה שמבקשת לראות מי יגמר ראשון, אני או הוא – שילוב של כל אלה כמו מושכים אותי למכשיר הזה, שאולי אפשר לכנות אותו בעצם תכשיר, עם ת"ו במקום אל"ף; כן – תכשיר מקוון. השמפו של היו-אס-בי.

אחרי חודשים ספורים של נשיאת הזיכרון הנייד בתיק אני יכול לומר שהדיסק-און-קי אמנם לא שינה את חיי מקצה אל קצה, אבל הוא ללא ספק הביא עמו גישה חדשה לעולם אחר של מחשבים: עולם שבו השימוש בחומרה הביתית פוחת, הניידות של משתמש המחשב גוברת, ואנו יוצאים מהבית וחוזרים, למעשה, לרחובות. אנו מחפשים מחשבים ציבוריים, מקומות בילוי ממוחשבים, ולא מסתפקים בחוויה המקוונת הביתית והנוחה, שהפכה להיות נוחה מדי, שהפכה להיות בלתי נסבלת. זהו אותו "סוג חדש של כאב" שעליו מדבר אבידן, כאב שאנו מאמצים בשמחה לחיקנו, כאב הכרוך בנטישת הכלא הקטן שבנינו לעצמנו מול המסך, ובמסעי גילוי בתוליים לקראת אתרים חדשים. הפעם, אתרים גיאוגרפיים, ולא רק וירטואלים.

למעשה, הדיסק-און-קי – כמו שותפיו לקיוון הציבורי: הווי-פיי והבלו-טות' – הביא עמו תחושת חמימות מקוונת של בית. מעתה, בכל פעם שאני מתיישב אל מחשב זר, אני תוקע את מפתח הזכרון אל הפתח הרלוונטי הקרוב, מפעיל את הפיירפוקס שלי, וגולש – כמו בבית – כשכל הקישורים מופיעים במקום, ועל המסך מופיע הדפדפן הידידותי, ולא, השם ישמור אותנו מצרות שכאלה, אותו אקספלורר שכבר הספקתי לשכוח איך נראה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by