ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
היום שבו סגרתי את הסטארט-אפ שלי 

היום שבו סגרתי את הסטארט-אפ שלי

 
 
ג`ניפר ג`פרי, סלון.ק

כשחברת סטארט-אפ נסגרת, זה קשה לא רק לעובדים, אלא גם למייסדי החברה, שנאלצים לבשר לאנשים הנאמנים ומלאי התקווה שהלכו אחריהם כי הם מפוטרים. ג'ניפר ג'פרי, יזמית שסגרה את הסטארט-אפ שלה, על היום הקשה ביותר בחייה: הדמעות בעיניים, המבטים הנדהמים, והשקט במסדרונות המתים שאחרי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
משבר הדוט.קום בפעולה. רבים לא ישרדו
 משבר הדוט.קום בפעולה. רבים לא ישרדו   
התייסרתי בלדמיין מה תהיה תגובת העובדים. חששתי מדמעות, התפרצויות זעם, האשמות במנהיגות לא כשירה. צפיתי בראיונות טלוויזיה עם ממורמרי עסקי הכלכלה החדשה המדשדשים.

המפוכחים מאשליות אינם חבורה שמחה: הם מדברים על ניהול לא מנוסה, מניות חסרות ערך ויותר מדי שעות נוספות. הם מרירים כיון שהקשת שהם עקבו אחריה, לא הובילה למכרה זהב - וכעת הם צריכים לשכתב את קורות החיים שלהם. הם נזכרים באופן בלתי נמנע בהצעת העבודה שהונחה לפניהם, והיו צריכים לקבל במקום.

הם לא מספרים בראיון על ארוחות הצהריים בחינם בימי שישי, הטבות הבריאות השמנות או חשבונות ההוצאות הליברליים ביותר. הם לא מזכירים כיצד הוערכה ברצינות ההשקעה שלהם ואת הדרכים הרבות שבהן הרעיונות שלהם יושמו. תחת זאת, הם מרימים את קולם ומאשימים, רוצים לחלוק את העוול שנגרם להם עם העולם.

קיים שפע של השערות בקשר למה שקורה לאחר סגירתה של חברת סטארט-אפ. שמועות נפוצות על מנכ"לים שמקבלים מצנחי זהב ויזמים שנוטשים כשכיסיהם מלאים בכסף. העובד המפוטר מדמיין לעצמו סצינה, שבה המייסד של מה שהייתה פעם חברה, יוצא ממגרש החנייה עם פורש חדשה, בעודו מזמר את "Satisfaction" ומתכנן חופשה לחופי ספרד.

וכך זה היה באותו בוקר יום שני באוקטובר, כשהייתי צריכה להתמודד עם הפחד הגדול. אנחנו, שלושת המייסדים, גנזנו את הרעיון לבשר את הבשורה במפגש משותף של כל עובדי החברה. המחשבה על לחזות ב-40 פרצופים נדהמים בו זמנית הייתה כבדה עלינו. מצד שני, לומר לכל אחד בנפרד זה אפילו יותר גרוע.

החלטנו לכנס קבוצות קטנות, לפי מחלקות. באופן זה, כך חשבנו, העובדים יקבלו את הבשורה לצדם של אנשים שהיו שותפיהם לעבודה הקרובים, ועדיין יהיה להם מרחב אישי מספיק כדי לעכל את האינפורמציה. חשוב מכך, קיווינו ששריון האומץ הדק שלנו יחזיק מעמד.
 
ביום שאחרי, זה היה מוזר לצעוד לתוך משרדים ריקים
 ביום שאחרי, זה היה מוזר לצעוד לתוך משרדים ריקים   

הקבוצה הראשונה נכנסה בשקט, תוך תחושה שמשהו לא בסדר. זזנו בעצבנות, כחכחנו בגרוננו, סידרנו ניירת על שולחן הכתיבה. המחשבה שמישהו חסר ניקרה במוחי, מישהו יותר מוכשר לכך, שיכול לעשות את זה כמו שצריך ויכול להפוך את מצב העניינים לטוב יותר. אחרי הכל, מי אנחנו שנעשה משהו כל כך חמור? טירונים, חולמי חלומות, לוזרים.

המלים שהפכתי בראשי שוב ושוב לא זרמו בצורה חלקה, ונשמעו כמו נאום בחירות של אל גור.

"הבלתי צפוי קרה: ניסיון המשא ומתן שלנו נכשל, לא קיבלנו את המימון שעליו נסמכנו".

"כולכם עשיתם עבודה נפלאה, אבל לא ממש הצלחנו".

"אנחנו המומים בדיוק כמוכם".

בקבוצה הראשונה הייתה עובדת מס` 5 שהייתה בחברה כמעט מההתחלה. היא עזרה לי לבחור את רהיטי המשרד; היא הצטרפה אלי לקניה הראשונה של משקאות קלים ובייגלך, שיהיו במטבח; היא בילתה שעות בתכנון היום הפתוח. היא הגיעה למשרד מוקדם ונשארה עד מאוחר, והייתה תומכת נלהבת של החברה. היא אהבה לדבר על מה שיכול לקרות כשהחברה תצא להשקה וכולנו נהפוך לעשירים.

החדשות היממו אותה. העניים שלה התרחבו ונמלאו בדמעות. הושטתי לה את קופסת הממחטות לפני שהסתכלתי הצידה. לא היה שום דבר מנחם לומר; הרגשתי קטנה ולא ראויה. מחיצה בלתי נראית קמה בחדר, במרחב של רגעים ספורים. כעת, במקום שבו כולנו היינו באותו צד, כולנו הבטנו אחד בשני מעבר לתהום. עכשיו זה היה אנחנו, נגדם.

היו שאלות על המחאות אחרונות (בקרוב), פיצויים (אין) ועל האפשרות לנס (מזערית) . היו ביטויי תסכול לגבי ההתראה הקצרה, לגבי הסיבה ששמרנו על אופטימיות, למה לא עשינו יותר כדי להגן על החברה. למה באמת?

מה קרה, בדיוק, לאותו עולם חדש ואמיץ, שכל כך הרבה מאתנו לקחו בו חלק, בכזאת התלהבות? נראה שאף אחד לא לגמרי מבין מה קרה לכלכלת האינטרנט בשנת 2000 . לכולם יש דעות שונות, בכולן יש מגוון רמות של סבירות. מתישהו בעתיד, אנשים יכתבו חשבונות מפורטים של הזמנים האלה, השנים בהן עולם האינטרנט התרחב והתכווץ. הם יניחו הנחות ויציעו תזות, ואולי הם ימצאו חלקיקי אמת.

מה שלא יחליטו ההיסטוריונים העתידיים האלה, אף תשובה לא תהיה מספקת לחלוטין. אלימות מזן מסוים טבועה במהות, וסחרור של גאות ושפל חייב להתרחש לפני שמושג האיזון. נסים ועוולות קורים במידה שווה. עשינו כל מה שיכלנו לחשוב עליו, אך זה לא היה מספיק.
 

שאר הפגישות ביום ההוא הזדחלו להן בקצב כואב. המלים נשמעו כל הזמן מסורבלות ומגושמות; הרגש לא נראה אמיתי. הרגשתי כאילו אני בסוג מסויים של עינוי מנטלי, ונגזר עלי לחוות את האכזבה של כל אחד מהם.

באותו יום רציתי לא לדעת שום דבר אינטימי על העובדים שלי, רציתי לדעת רק את שמם והגדרת תפקידם. שום דבר מעבר לכך. זה היה הופך את הסוף לחלק בהרבה, כמו עסקה מהירה, קרירה ומטלית. יכלתי לחזור הביתה ולישון בשלווה, באותו הלילה, לומר לעצמי שמצב החברה הגיע לכדי כך פשוט בגלל השפל שפקד את השוק.

אבל כן ידעתי. ידעתי שסגן הנשיא להנדסה חלם לעבור עם אשתו ובתו הקטנטנה לדרום צרפת. ידעתי שהוריו הקשישים של המתכנת הרוסי של בסיס הנתונים, נתמכו על ידי הכסף שנשלח להם מעבר לים בכל חודש. אני יודעת שאחד מהמנהלים הבכירים שלי קיווה לעבור עם משפחתו הצעירה שמונה חמש נפשות לחווה עם סוסים, תרנגולים ועצי תפוח.

החלומות שלי נראו לי פשוטים לפני התוכניות המשפחתיות ושאיפות ארוכות טווח ומימון שכר לימודי קולג` של הילדים. אני ידעתי שהעובדים שלי הבינו את הסיכונים כשהם הצטרפו לעסק:
חברות סטארט-אפ הן שבירות ומועדות לאסון, אז התקדמו בזהירות. עם זאת, האנשים המבריקים האלה שיכלו לעבוד בכל מקום אחר, בחרו בחברה שלי מתוך כל האחרות, ואני אהבתי אותם בשל כך. הם הפכו את חזון החברה לחזון שלהם. הם לא חששו להטיל ספק בהערכות או ברעיונות חדשים. ועדיין.

זה נגמר מהר מדי. לפני שהשגנו את המטרות שהצבנו לנו. התוכנה החדשנית שלנו לא הצליחה להביא אותנו לשער של המגזין Wired. הרעיונות שלנו לעשות מהפכה באינטראקציה ברשת, לעולם לא יעמדו למבחן. לא יהיו חוות, לא בתים בדרום צרפת, ולא מסעות תרמילאים בני שישה חודשים. לא הפעם.

באותו יום, העובדים שלי היו צריכים לארוז את שולחנות העבודה שלהם וללכת הביתה. הם היו פגועים, מבולבלים ומדוכאים. דלתות המשרד התנופפו ונסגרו בפעם האחרונה, נעשו טלפונים, נשלחו אי-מיילים.

בסופו של דבר, עזרתי להם להעמיס את הדברים ששייכים להם בתוך קופסאות וליוויתי אותם למכוניותיהם. התחבקנו. המעלית הפסיקה להרעיש בפתיחתה וסגירתה, ושקט שרר במסדרונות.

החזרה ביום למחרת הייתה נוראה. העבודה הקשה הושלמה, אולם מה שנותר היה משעמם ועצוב: טלפונים לנושים, עדכון משקיעים, מכירת ציוד.

זה היה מוזר לצעוד לתוך משרדים ריקים ולראות שהכיסאות עדיין מאורגנים בתוהו ובהו ואת הקשקושים שמילאו את הלוח. המקרר שבמטבח הכיל עדיין שקיות נייר חום עם ראשי תיבות עליהן. השליח הגיע בזמן כשבאמתחתו ערמת קופסאות. הרגשתי שהתעללו בי, ששדדו ממני משהו יקר וחיוני.

אחרי ימים של ניקיון וסדר, אני והשותף שלי, עזבנו עם בדיוק מה שרבים מהמייסדים של חברות שנכשלו עוזבים איתו: לא יותר מהניסיון. בלי מצנח זהב, בלי פורש נוצצת, בלי משכורת.

העובדים הקודמים שלי מצאו עבודה מהר מאוד, בחברות נפלאות. אני מקנאה במעבידים החדשים שלהם, כי אני יודעת עד כמה הם בעלי ערך. הלוואי והיינו מצליחים להגיע לסוף ולגמור את מה שהתחלנו. אבל לא הצלחנו. וזאת המציאות של התעשיה התזזיתית הזו.

בסופו של דבר, אני שמחה שהיה לי חלק בזה, למרות התוצאה. אני תמיד אזכור את היום המייסר ההוא שבו הכל נגמר. אבל היו הרבה ימים לפניו, שהיו טהורים ומרגשים ונפלאים, ואני תמיד אזכור גם את אותם.


הכותבת, ג`ניפר ג`פרי, היתה מייסדת וסגנית-נשיא לענייני פיתוח בחברת סטארט-אפ שנסגרה. היא בחרה לא לציין בכתבה את שמה של החברה, בשל בעיות משפטיות הקשורות בתהליך סגירות החברה והסדרת החובות.


תרגום: הילה בקמן
הכתבה פורסמה במקור במגזין סלון.קום
זכויות התרגום העברי שמורות לנטוויז`ן


 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by