ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
התאונה 

התאונה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

יצאתי מהבית להליכה הקבועה שלי, ואם אני זוכר טוב זה היה בערך בארבע אחר הצהריים. קצת לפני שהגעתי לכביש הראשי (במערב מדינת מיין, כל כביש שיש לו פס לבן באמצע נחשב כביש ראשי), פסעתי אל תוך היערות, והשתנתי. יחלפו חודשיים בטרם אוכל שוב להשתין בעמידה. חזרתי לכביש והמשכתי לעלות בגבעה. שלושה רבעים של העליה כבר היו מאחורי כשבריאן סמית, שנהג במכונית מסחרית כחולה, הגיח מעבר לפסגה.

הוא לא היה על הכביש; הוא היה על הכתף. הכתף שלי. היו לי אולי שלושת-רבעי שניה להבין שזה הולך לקרות. אני זוכר שחשבתי: `אלוהים, אוטובוס בית ספר הולך לדרוס אותי`. הסתובבתי. וכאן יש הפסקה בזיכרון שלי. בצד השני של ההפסקה אני מוטל ארצה, והמכונית הכחולה עוצרת לאיטה בצד השני של הכביש.

יש עוד קפיצה בזיכרון שלי ואחריה אני זוכר את עצמי מנקה, מאוד בזהירות, כמות גדולה של דם מהעיניים שלי. כשעיני חוזרות להיות נקיות במידה סבירה, אני רואה אדם יושב לידי, על סלע. על ברכיו מונח מקל גדול. זהו בריאן סמית, 42, האיש שהתנגש בי עם המסחרית הכחולה. לסמית יש עבר מרשים בכל הקשור לנהיגה: שש הרשעות קודמות בעברות תנועה.

סמית לא הביט בכביש כשירד מפסגת הגבעה, כי הרוטוויילר שלו קפץ למושב הקדמי, היכן שהיתה לו צידנית קירור מלאה בשר. שמו של הרוטוויילר הוא בולט ("כדור"). לסמית יש עוד רוטווילר בבית, וקוראים לו פיסטול ("אקדח"). בולט התחיל לרחרח את מכסה הצידנית בתקווה לפלוש פנימה, וסמית הסתובב כדי להעיף אותו משם. סמית אמר מאוחר יותר לחבריו כי חשב שפגע "בצבי קטן", עד שראה את המשקפיים שלי מונחות שבורות, מלאות דם, על הכביש. המסגרת התעקמה לחלוטין, אבל העדשות נשארו שלמות. אלה העדשות שאני מרכיש עכשיו, כשאני כותב את זה.

סמית רואה שאני ער ואומר לי שהעזרה בדרך. הוא מדבר בשלווה, כמעט בעליצות. מבטו, בעודו יושב על הסלע עם המקל הזה בחיקו, מביע השתתפות בצער נעימה: איזה מזל מחורבן לשנינו, מה? הוא ובולט עזבו את הקמפינג בו היו קודם, כי הוא "נורא רצה חטיפים של מארס כאלה, כמו שיש להם בחנות שמה". כשאני שומע את הפרט הזה, חודשים אחר כך, אני לא יכול שלא לחשוב שכמעט נהרגתי על ידי דמות שיצאה ישר מתוך אחד מספרי. זה כמעט מצחיק.

העזרה בדרך, אני חושב, וזה בוודאי דבר טוב כי הייתי בתאונה איומה. אני שוכב בתעלה בצד הדרך והפנים שלי מלאות דם, והרגל הימנית כואבת לי.

אני מביט למטה ורואה משהו שלא מוצא חן בעיני: המותניים שלי נראים מונחים הצידה, כאילו כל הגוף התחתון שלי עוות והוסט חצי סיבוב ימינה. אני מרים מבט לאיש עם המקל ואומר: "בבקשה תגיד לי שזה רק יצא מהמקום."

"לאאא," הוא אומר. כמו פניו, גם קולו עליז, לא מאוד מתעניין. כאילו הוא רואה את זה בטלוויזיה, בעודו נוגס באחד מאותם חטיפי מארס. "זה שבור בחמישה או שישה מקומות," הוא אומר.

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by