ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
הבלוגים שהשאירו חותם 

הבלוגים שהשאירו חותם

 
 
שירה גל

שירה גל בוחרת את הפוסטים שהצליחו לחדור לה מתחת לעור, ונשארו שם הרבה אחרי שהמחשב כבה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בואו נשים את הקלפים על השולחן - אני מכורה לבלוגים. זוהי בעייתי העיקרית בחיים. תיבת האימייל שלי מתפוצצת כל בוקר מדיווחים על עדכונים שוטפים בבלוגספירה, ואני עוברת על כולם באדיקות המאפיינת אנשים הלוקים ב-OCD. לא אכפת לי אם זה בלוג טינאייג'רי אווילי או בלוג שירי הייקו, העיקר שיש מה לקרוא, ולפעמים זה אפילו מעניין.

מתוך כל בליל המילים שרצות לי על המסך, רק משפטים מעטים ממשיכים להדהד לי בתאים האפורים אחרי שאני מכבה את המחשב והולכת הביתה (זה שקר, לא כיביתי את המחשב מאז 1998; כבר מזמן נשרף לו המאוורר הפנימי והוא עובד על רצון טוב). פוסט כזה, שנשאר בזיכרון, לא מוכרח להיות הכי שנון, הכי נוגע, הכי כתוב ברהיטות עם פאנץ' שגורם לך להגיד - וואלה. זו יכולה להיות סתם רשומה רנדומאלית, שהתחילה בתור מחשבה אצל איזה אלמוני, דגדגה לו את האצבעות במסתוריות, ונשלחה לחלל האינטרנט בדיוק כשעברתי בסביבה. בין כל הפוסטים הללו אין שום קשר, ולו הקלוש ביותר. הכול עניין של תזמון, עוצמה, וקמצוץ של נקודת מבט אישית.

עם "פאבליק" זה היה רומן שהתחיל בדיוק ברגע הנכון. התחלתי לעבוד אז בחברה סלולרית כלשהי (קורה לכולם), ולמרות שהרווחתי שכר מינימום ונסעתי כל יום בארבעה אוטובוסים - היה לי חשק נוראי להתפטר ולשכוח מכל הלקוחות הצעקניים, המקללים, והלא-מעוניינים-לרכוש-מכשיר-מצוין-במבצע-פצצה. כל מה שהייתי צריכה לעשות כדי להירגע, זה לקרוא את "פאבליק" מתמודדת בשלווה האופיינית לה עם לקוח שכאילו נולד על מנת להטריף נציגות סלולריות כמונו - הוא היה דביל, הוא היה אינפנטיל, הוא היה חומר לשרשור אימיילים לחבר'ה. אחרי הפוסט הזה התחלתי לחשוב על כל לקוח שעבר לי באוזן בתור "זה לבלוג", וכבר תכננתי עיצוב לבלוג וכינוי הולם. לצערי זה לא יצא לפועל, היות ופוטרתי לאלתר עקב אי מימוש הפוטנציאל שלי במכירת טלפונים סלולרים להמונים.
 
 
הפוסטים של נ' (או נויצ', ותמיד נוי-נוי, בפי הוותיקים) כמעט תמיד נגעו לי בנקודות רגישות. אולי זה בגלל ששתינו מזל סרטן, רבות בקביעות עם ארוחת הצהריים, ולא סגורות על עצמנו באופן שיטתי. לבחור פוסט אחד מתוך הבלוג של "נוי נוי" זו משימה התאבדותית עקב כמות התכנים האין סופית, וגם לא אובייקטיבית בעליל, היות וצריך לקרוא את כל הבלוג שלה מההתחלה כדי להכיר את הטיפוס. אבל דבר אחד בטוח - כשדרוש לי משהו שמח, אני נכנסת לקטגוריית המצמוצים שלה, שכוללת 17 פוסטים קצרצרים, שהורסים אותי כל פעם מחדש, ורק מעצבן אותי שהיא חשבה על זה קודם.

את "מוזטל" אני לא אוהבת. במקרה הטוב אני קוראת, נגעלת ובורחת לבלוג אחר. בימים קשים אני קוראת, נגעלת, וממשיכה לדפדף. קשה לי להאמין שטיפוס כזה קיים באמת, או לחילופין - שמישהו ימציא סיפורים חולניים מסוג זה ועוד יתהדר בהם. שיא השיאים מבחינתי, היה בפוסט שבו תיאר "מוזטל" את משחקי השליטה שלו ושל חברתו, הידועה בכינויה "השמנה". מסתבר שפעם בשבוע עוטה "מוזטל" כתונת תחרה סקסית וזוחל ברחבי הבית על גחונו כדי להביא לשמנה שלו ממתקים או סיר להשתין בו. בנוסף לתיאורים הגרפיים של עלילות "מוזטל" העבד הנרצע, הוא גם חושף בפני הקוראים ניואנסים פסיכולוגים, סוג של הצצה למוח מעוות, והופך את כל העסק ליותר ויותר חולני.
 
אני קוראת ומשתגעת, והולכת הביתה ועדיין מרגישה צורך לדפוק את הראש בקיר. בכל מקום אחר בעולם מישהו כבר מזמן היה טורח לשלוח את "מוזטל" לבדיקת תקינות, אבל אצלנו הוא הפך לאייקון תרבות, בפריים טיים של הבלוגים. "מוזטל" כבר יודע מה לא בסדר איתו, אולי כדאי גם לקוראים שלו לעשות בדק בית.

ומטראומה אחת לאחרת - זה לא שיש לי בעיה עם יחסים חולניים בגוון כזה או אחר, נהפוך הוא, אני תמיד קוראת אותם בשקיקה ורק אחר כך מתחפרת מתחת לפוך ובוכה מהזעזוע. אבל הסיפור של "חשמלית ושמה תשוקה" לא רק הרעיד אותי, אלא גם הגביר את החרדות שלי מכל מה שקשור להתנסויות מיניות שאמא שלי (הפולניה) תמיד הזהירה אותי מפניהן. זה מתחיל בשלישיית חברים אוהבים ומאושרים, המתענגים יחד במיטה על הימים הטובים של שנות השישים. ואז למישהו קופץ הפיוז, ההרמוניה יוצאת משליטה, והסיפור נגמר בצורה טראגית וכואבת. אם זה לא היה סיפור אמיתי, מישהו עוד היה עושה מזה טלנובלה.

ואחרי כל אלו, נשאר רק פוסט אחד שעשה לי באמת טוב על הלב, ומבחינתי, הוא זה שינקה ממני את כל מה שקראתי ב-2004 ומכין אותי חלקה ונקייה ל-2005. זה פוסט שהוא בלוג, בלוג שהוא בעצם רעיון, רעיון שמבוסס על האמונה, שהמשאלות שלנו ממשיכות להדהד הלאה דרך מחשבותיהם של אנשים אחרים. רעיון כל כך פשוט, ויחד עם זאת נורא מרגש, ובעצם כל העוצמה של הפוסט הזה נמצאת בתגובות.

ונ.ב קטן לפני הסוף - תמונה אחת, שווה אלף פוסטים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by