ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
אסון 

אסון

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שון ראסל. עדיין נתליתי באפשרות הקלושה שיש לכל זה הסבר בלתי מזיק (רויטרס)
 שון ראסל. עדיין נתליתי באפשרות הקלושה שיש לכל זה הסבר בלתי מזיק (רויטרס)   


יום שלישי, 9 ביולי 1996, מסומן ביומן שלי רק על ידי כתם שחור גדול. מה אפשר לכתוב על היום הארור ביותר בחייך? הבנות שלי, ג`וזי ומייגן, רצו לנסוע ל"בראוניז" אחרי בית הספר, ולין קבעה עם חברתה הטובה ליז גרגסון שתבוא לאסוף אותה ואת הבנות מהבית. בבוקר היא נשקה לשלום, בעודי ממהר לקחת אותן לבית הספר, אמרה לי לא לדאוג אם הן יאחרו קצת בערב, וחזרה הביתה דרך הגינה היפה שלנו. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה בחיים.

אותו יום בשבע בערב חזרתי הביתה, והופתעתי לראות בית ריק. ג`קי, כלבת הרטריבר הזקנה שלנו, היתה היחידה שקיבלה את פני. גם הכלבה השניה שלנו, לוסי, לא היתה שם. הייתי מופתע משהו: אם יצאו בחמש, הן היו צריכות להיות כבר בבית. הנחתי שאולי נשארו לפעילות נוספת, או שנסעו לביתה של ליז גרגסון, לבלות זמן מה איתה ועם בתה.

בערך ב8:30-, היה טלפון. מיהרתי לענות, בטוח שזאת לין, אבל לא - זו היתה ליז גרגסון, שסיפרה לי שבאה לאסוף את לין והבנות בחמש אחר הצהריים כמו שקבעו, אבל אף אחד לא ענה והבית היה סגור. אמרתי לה שהסיבה היחידה שאני יכול לחשוב עליה היא שלוסי, כלבתנו, הלכה לאיבוד, ושלין והבנות יצאו לחפש אותה. מיהרתי לטלפן לווטרינר שלנו, וקיבלתי רק משיבון אוטומטי המפרט את שעות הפתיחה שלו.

השעות נקפו. עשיתי עוד כמה טלפונים, שלא עזרו. בעשר בלילה ליז התקשרה שוב, רק כדי לשמוע את קולי הרועד באומרי שליז והבנות עדיין אינן. שמעתי אותה צועקת לבעלה, ג`ון, להביא את המכונית: הם נוסעים ישר אלי. הטלפון הבא שלי היה לתחנת המשטרה. הם נשמעו באמת מודאגים ושמחים לעזור: השוטר רשם את הפרטים, היכן נראתה משפחתי בפעם האחרונה, ושאל אותי את השאלות שהיה חייב לשאול: האם רבנו בזמן האחרון, האם היתה ללין סיבה כלשהי לקחת את הילדות ולהיעלם. לא, לא היתה.
 
המסע של ג`וזי, הספר שכתב ראסל על המקרה
 המסע של ג`וזי, הספר שכתב ראסל על המקרה   

ב11- בלילה הגיעו ליז ובעלה, ג`ון. שני שוטרים היו אצלי, ורשמו עוד פרטים. עדיין נתליתי באפשרות הקלושה שיש לכל זה הסבר בלתי מזיק. התסריט הגרוע ביותר שלי היה שאחת מהן היתה מעורבת בתאונת דרכים. ניסיתי להימנע ככל האפשר מהמחשבה על אחת מהן נפגעת על ידי מכונית, כאשר צעדה לבדה בשביל הבודד המוביל אל ביתנו. מעולם לא חשבתי שמשהו הרבה יותר מרושע מזה יכול היה לקרות.

בשעות הבאות ישבנו וחיכינו. צעדתי הלוך ושוב, בין המטבח לחדר האורחים. ליז הכינה עוד כוס תה ועוד אחת. ואז, ב1:00- בלילה, צילצלו בדלת שני השוטרים שהיו בביתי קודם לכן. אחד מהם דיבר עם ליז וג`ון, והשני ביקש ממני בקול כבוש להיכנס ולדבר איתי.

איכשהו, ידעתי שהנורא מכל קרה. כשנכנסנו פנימה רעדתי מחרדה. ראיתי את הסצינה הזאת במאות סרטים, ועכשיו השוטר המסכן הזה עשה את אותם דברים, עם אותה שפת גוף. הוא דיבר בשקט וקולו רעד במקצת.

"אנחנו מצטערים מאוד להגיד לך את זה, ד"ר ראסל, אבל מצאנו את המשפחה שלך. לא רחוק מכאן. הם היו מעורבים בתאונה כלשהי. קשה לי מאוד להגיד לך את זה - אבל אף אחד מהם לא נותר בחיים".

אם קודם הייתי קהה משהו, עכשיו נכנסתי לאלם מוחלט, למין קיפאון כזה שרואים רק בסרטים מצויירים. התפקוד החיצוני שלי נכנס לטייס אוטומטי, בעוד אני שקעתי לתוך תהום אפורה. נפשית, לא היה לאיפה ללכת, לאן להימלט. הבשורה הזאת היתה כל כך עצומה, כל כך חובקת כל, לוקחת ממני כל סיכוי לאופטימיות או אושר בחיי מכאן והלאה. יש לי מין זיכרון עמום של עצמי, כמו מסתכל על עצמי מבחוץ, פועל כאילו הייתי בסרט. יכולתי לשמוע את עצמי שואל את השוטר: איפה? מתי? איך? אתה בטח לא מתכוון שכולם - כולם?

הוא הסביר לי, שהן כנראה הותקפו על ידי מישהו. הנסיבות נראו חשודות. הוא אמר שבמשך כל הקריירה שלו כשוטר, מעולם לא היה צריך לעשות משהו נורא כמו מה שהוא עושה עכשיו. ליז וג`ון הגיעו למטבח, המומים, עיניהם אדומות. השוטר השני סיפר להם מה קרה. הם חיבקו אותי, אבל נשארתי קר ומרוחק.

"אתה רוצה עוד תה?"

"לא, תודה".

"אנחנו נצטרך לשאול אותך עוד שאלות בתחנת המשטרה, יותר מאוחר".

"או קיי".

"אנחנו חייבים לסגור את הבית למשל הלילה. אתה רוצה לנסוע לחברים, או קרובי משפחה?"

"לא, אני אסע איתכם עכשיו".

שרוי בתוך ענן של הזיה, הראיתי לשוטרים איך להאכיל את הכלבים והחתולים. ליז וג`ון הבטיחו שידאגו להם. אבל רק אחר כך, הרחק מאנשים שהכירו אותי, בתוך מכונית המשטרה שלקחה אותי לתחנה, רק שוטר אחד שלא היכרתי לידי, נשברתי. התחלתי לבכות. "איפה הם? מה קרה להם? למה זה קרה?"

ואז עלתה בי חמת זעם, ומחשבותי ההוזות החלו להתארגן בצורה הגיונית יותר: "הם היו הכל בשבילי. עכשיו הם אינם, ואין לי יותר כלום. יוצא מזה, שאין לי שום סיבה לחיות יותר", התחלתי לילל. "בטח יש איזה דרך לצאת מזה. מישהו שיכול לעזור לי. אין איזה זריקה שאתם יכולים לתת? אתם בטח יכולים למצוא משהו". השוטר שליד ההגה ניסה לנחם אותי ככל יכולתו, אבל יכולתי להרגיש שהדבר שהוא הכי היה רוצה בעולם זה שהנסיעה הזו תיגמר.

אבל בתחנת המשטרה, בשעה שש לפנות בבוקר, אחד מקציני המשטרה שמונה לטפל במקרה נכנס אל החדר, ואמר משהו ששינה את התמונה מהקצה אל הקצה. נראה היה שאחת מילדותי נשארה בחיים. בתחילה חשבו שכולן מתות, אבל צוות ההחיאה הצליח להנשים אחת מהן, והיא שוכבת עכשיו בבית חולים בלונדון, בטיפול נמרץ. הוא ביקש ממני לתאר את בנותי. אמרתי לו שלג`וזי יש שיער ארוך, ולמייגן שיער קצר. הוא בדק עם בית החולים, והם אמרו לו שלילדה שהגיעה אליהם יש שיער קצר. זו היתה מייגן, אם כך.

מקץ שעה קלה הגענו לבית החולים "קינגס קולג`" בלונדון. במיטה שכבה דמות עטופה בתחבושות, צינורות מכל הגדלים והמינים יוצאים ונכנסים אל גופה. מה שנראה מפניה, מעל מסיכת החמצן, היתה עיסה חבולה בצבעי שחור וכחול. אבל מיד הבנתי שזו היתה טעות - זו היתה ג`וזי, בתי הקטנה.

ג`וזי סבלה משברים חמורים בגולגולת. היא עברה נזק מוחי חמור, ויכולת הדיבור שלה נפגמה. רק אחרי שבוע סיפרתי לה שאמה ואחותה נפטרו. חודש אחרי האסון, היא חזרה הביתה.
 
וזה מה שאני יודע היום על מה שקרה: בארבע אחרי הצהריים ג`וזי ומייגן חזרו באוטובוס מבית הספר, אחרי שיעור השחיה שלהן. לין חיכתה להם שם עם הכלבה לוסי, והן התחילו ללכת הביתה בדרך הרגילה, חוצות את השדה הבשל, משם דרך החורשה הפראית שמאחורי ביתנו. כשהגיעו לשביל המוביל הביתה, הן שמעו מכונית מאחוריהן. הן פסעו הצידה לאפשר לה לעבור, ולין נופפה לנהג לשלום. פניו היו חמורים והוא לא הגיב לידה המנופפת.

אחרי הסיבוב הן ראו אותו שוב, חונה בצד הדרך. האיש יצא מהמכונית, והתכופף דרך החלון האחורי לקחת פטיש שהיה מונח על המדף האחורי. הוא נעמד מול לין והבנות, ואז, לפי ג`וזי, דרש כסף. לין לא נהגה לקחת איתה כסף כשהיתה יוצאת להביא את הבנות מהתחנה, כך שלא היה לה מה לתת לו. האיש איים עליהן, ולין שאלה אותו אם יהיה מוכן לבוא איתן הביתה, שם היה לה כסף לתת לו. האיש אמר "לא".

אינני יודע מה קרה בדיוק אחר כך: האם לין צעקה לג`וזי לברוח, או שהוא התחיל להכות את לין. יש עדות לכך שהאיש תפס את מייגן, ואחז בשרשרת על צווארה באופן כפול, כך שלא יכלה לברוח. הוא גרר אותה איתו. יכול להיות שלין לא היתה מסוגלת לעשות דבר, ברגע שלקח את מייגן כבת ערובה. ג`וזי אמרה שברחה משם כאשר "אמא היתה כמעט מתה", אבל אולי זה אומר שהכל קרה בבת אחת: לין ניסתה לשחרר את מייגן אך קיבלה את מכות הפטיש הראשונות בראשה; ג`וזי שראתה את אמה פצועה ושמעה אותה זועקת אליה לברוח משם; ג`וזי שכמעט הגיעה לשער של "מאונט אפריים", בנין ציבורי לא רחוק משם; והאיש השיג אותה, וגרר אותה חזרה ליער.

ממצאי הפתולוג, ביחד עם עדותה של ג`וזי, מעידים על כל שהרוצח גרר אותן בעודן בחיים אל תוך השיחים, ואז הושיב אותן על הרצפה. באופן שיטתי, הוא קרע חתיכות ממגבות השחיה שהיו לבנות בתיק, ותחב אותן לפיהן של לין ושתי ילדותי. עם שרוכי נעליהן הוא קשר את המגבות כך שלא יוכלו לירוק אותן. הוא קשר את ג`וזי לעץ ושאל אותה עם הקשירה לא מכאיבה לה יותר מדי. ואז עבר מאחת לאחת, והמטיר עליהן מכות פטיש שוב ושוב, עד שהיה משוכנע שזה מספיק. ג`וזי זוכרת את זעקות גסיסתה של לין. אותו דבר הוא עשה לכלבתנו, לוסי. כל המפגש ארך כ15- דקות.

כדי לכתוב את שתי הפיסקאות האחרונות, בקיץ 2000, ארבע שנים אחרי כך, הייתי זקוק להרבה מאוד כוח רצון. בלי שרציתי, אני משחזר לעצמי כבר ארבע שנים את המראות הללו: את האימה הבלתי נתפסת של שתי הילדות הקטנות, האוהבות, התמימות, כשהן שומעות ורואות את אמא שלהן מוכה עד מוות, זועקת לרחמים. את אימתה של לין עצמה, ברגעיה האחרונים, קשורה עם פה חסום, פצועה וגוססת, יודעת שבנותיה הבאות בתור.

אני לא רוצה לדעת יותר. אני יודע יותר מדי: איך אשתי ובנותי הרגישו ברגעים האלה. לדעת את זה, לנסות ולחוש מה שהן חשו ברגע מותן - זה מזמין מוות, את מותי שלי. זה מעשה של טירוף. לא יכולתי להציל אותן. אני חייב לפחות לנסות להציל את עצמי.


באוקטובר 1998, מייקל סטון, חולה בעל הפרעות אישיות, נשפט למאסר עולם בעוון רצח לין ומייגן ראסל, ונסיון לרצח ג`וזי. הוא מתכוון לערער על העונש. ג`וזי ראסל נמצאת בשנתה השניה בתיכון.

כתובת:
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by