ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
בקט הולך להוליווד 

בקט הולך להוליווד

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הידיעה על ההסרטה התקבלה בתדהמה. בקט
 הידיעה על ההסרטה התקבלה בתדהמה. בקט   
בשנת 1964 פגש סמואל בקט, המשורר הגדול של השתיקה, את באסטר קיטון, גדול הקומיקאים של העידן האילם. המחזאי העריץ את עבודתו של קיטון, וצפה אינספור פעמים ביצירת המופת שלו, "הגנרל". קיטון, מצידו, לא הבין את מחזותיו של בקט, וסירב בעבר להופיע בברודווי ב"מחכים לגודו", בתפקיד לאקי.

הפגישה התרחשה בניו יורק, והיתה אסון מהרגע הראשון. בקט הגיע לבית המלון של קיטון ומצא אותו שרוע על כורסה, שותה בירה וצופה במשחק בייסבול. אנתוני קרונין, הביוגרף של בקט, מספר: "בקט, שמצא את עצמו בעמדה הלא צפויה של זה שצריך להציג את עצמו, מילמל כמה מילות הערצה לעבודתו של קיטון. אחרי כמה משפטי פתיחה מהסוג הזה כולם השתתקו, וחיכו לתגובה. קיטון, מצידו, נראה בלתי מתרשם - אם כי, בגלל מסיכת האדישות המפורסמת שלו אי אפשר היה לומר בוודאות - והמשיך לשתות בירה ולצפות במשחק בשתיקה. מדי כמה דקות היה בקט, ממש כמו מישהו שפוגש את סמואל בקט בפעם הראשונה, מעיף כמה משפטים לכיוונו של השחקן, שעליהם ענה השחקן, אם ענה, בהברות בודדות". במשפט שנראה לקוח מהוראות הבמה לאחד ממחזותיו של בקט עצמו, מסכם קרונין את הפגישה: "הדקות עברו, הסיטואציה הפכה ליותר ויותר מציקה וחסרת תקווה, עד שהשתררה שתיקה שנדמתה כנצחית".

ולמרות זאת, הסרט נעשה. במשך שלושה שבועות מתישים בקיץ ניו יורקי מהביל, צולם הסרט - שנקרא, כמה צנוע, "סרט" - ועם צאתו להקרנות הוכרז כאסון אמנותי ומסחרי, מה שהעניק לו כמעט אוטומטית מעמד של קאלט. זה היה הסרט האחרון שבקט היה מעורב בו. מעולם אף לא נעשה עיבוד קולנועי כלשהו למחזה משלו. הסיבה טמונה בעיקר בהתנגדות יורשיו של בקט, שסירבו לאשר כל חריגה מהוראות הבימוי המדוייקות שהשאיר בקט לכל אחד ממחזותיו.

כך שהידיעה על כך שכל 19 המחזות שלו יוסרטו, כאשר כל אחד מהם יופקד בידי במאי אחר, ושכולם קיבלו חופש אמנותי מוחלט לעבד את בקט לקולנוע כראות עיניהם, התקבלה בתדהמה מסויימת. הפרוייקט, בניצוחו של מייקל קולגן מתיאטרון "גייט" בדאבלין, עלה 6 מיליון דולר, והוא עומד עתה לפני סיומו.
 

בין הבמאים שכבר גמרו לצלם:

ניל ג`ורדן ("משחק הדמעות"), שמילא את המסך עם פיה של השחקנית ג`וליאן מור, בסרט "Not I";

אנתוני מינלה ("הפצוע האנגלי"), שביים את Play (עם אלן ריקמן וקריסטין סקוט-תומס);

קונור מקפרסון ("The Weir"), שביים את "סופמשחק", עם מייקל גמבון ("הבלש המזמר") ודייויד תוליס ("עירום");

אטום אגויאן ("המתיקות שאחרי"), שביים את "הטייפ האחרון של קראפ" עם ג`ון הרט;

והאמן הבריטי דמיין הירסט (שהדבר היחיד שעשה בוידאו עד היום היה הקליפ ללהקת בלר) שביים סרט בן 45 שניות ושמו "נשימה".

ההרכב המעניין מכולם, אולי, הוא זה של הסרט "קטסטרופה": דייויד מאמט מביים, ובתפקידים הראשיים המחזאי הרולד פינטר, וסר ג`ון גילגוד. בלי בקט, קשה לתאר איך כתיבתו של פינטר היתה נראית. ובלי פינטר, קשה לדמיין את מאמט.

הסרטים יושלמו עד אביב 2001, ויוקרנו בצ`אנל 4 האנגלי לקראת הקיץ. אחר כך, מן הסתם, יתחיל הפרויקט היוקרתי הזה לנדוד בעולם, עד שיגיע לערוץ 2, שיקנה אותו כדי להתהדר ב"טלוויזיה איכותית", ישבץ אותו - אחרי שנתיים - להקרנה באחת ורבע בלילה, ולא ישדר את המחזה האחרון כי בדיוק התחלפו ימי השידור של הזכיינים ומישהו לא שם לב.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by