ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
אמריקן פסיכו 

אמריקן פסיכו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

פרופ' אנתוני קלארק: גור וידאל, בזכרונות שלך כתבת: 'היכרתי הרבה אנשים בדרמה האמריקאית, והתעניינתי יות

גור וידאל. כל אחד שכותב זכרונות מכניס את עצמו במידה מסויימת לעסק הזה של מחשבות על עצמו
 גור וידאל. כל אחד שכותב זכרונות מכניס את עצמו במידה מסויימת לעסק הזה של מחשבות על עצמו   

גור וידאל: כל אחד שכותב זכרונות מכניס את עצמו במידה מסויימת לעסק הזה של מחשבות על עצמו. אבל במקרה שלי, אני חושב שזו מידה מינימלית. יותר עניין אותי לנתח את האנשים שפגשתי, מאשר את עצמי.

אחד המוטיבים שעניינו אותי ביותר בספרך, היתה האובססיה שלך עם `החצי השני`.

אני מוקסם מדואליות. מרעיון התאומים. סבתא שלי היתה תאומה, ואחיה התאום מת בלידה. היא נישאה לסנטור גור, אביו של אל גור, שהיה עיוור מגיל 10 ונזקק לה באמת ובתמים. היא היתה העיניים שלו. הם גידלו אותי, למעשה. ומשהו מהקונספציה הזאת של "תאומים" דבק בי. הרעיון הזה, שלכל אחד יש מישהו משלים. אני גדלתי עם נער ושמו ג`ימי טרימבל. הוא היה מבוגר ממני בשבוע. נולדנו באותו חודש ובאותה שנה. שנינו התגייסנו בראשון למרץ 1945, והוא נהרג. הרגשתי כאילו חצי מחיי נלקחו ממני.

נדמה שאינך מעריך במיוחד את מקצוע הפסיכיאטריה. לא חשבת מעולם לעבור אנליזה?

איך לעזאזל יכול סופר להזדקק לדבר כזה? כל מה שאנחנו עושים זה לעבוד עם התת מודע.

אתה כותב הרבה על חלומות.

יש לי מה שאני מכנה "חלום לידה". לאמא שלי היה אגן ירכיים צר מאוד, והלידה שלי היתה בעיה גדולה. יצאתי די מעוך. יש לי חלום חוזר שבו אינ מנסה לפלס את דרכי בין סלעים. אבל זה לא חלום רע. אני רואה איזה אור לפני, אבל לא מצליח להוציא את הראש מבין הסלעים. חייב להיות לזה קשר לטראומת הלידה.

איך היתה אמא שלך, בילדותך?

לפי פרויד היא היתה אמא מושלמת. היא הניקה אותי עד גיל שנה - לפי פרויד זה אמור לתת לי הרגשה שאני כל יכול. ואז היא התחילה לשתות, כשהייתי בערך בן ארבע, חמש.

אתה יודע למה?

היא היתה אשה מאוכזבת. נאה מאוד. שאפתנית מאוד, אבל בלי שום אנרגיה לממש את השאיפות שלה.

 

שאפתנית במה?

בלהיות מפורסמת. אבל היא לא עשתה שום דבר בשביל זה. היא ניסתה להיות שחקנית, עשתה דבר אחד, עשתה דבר אחר. ואבא שלי, הוא היה שחקן הפוטבול הכל-אמריקאי הנפלא הזה, והוא היה באולימפיאדה. ואחר כך, בגיל צעיר מאוד, בקבינט של הנשיא. היא מתה משוכנעת שהכל בזכותה, שהיא זו שעשתה הכל וסחבה אותו על גבה. ואז הם התחילו לריב שזה היה נורא. ואז היא התחתנה עם איש עשיר מאוד שהיא בכלל לא אהבה. מר אוצ`ינקלוס. היו להם שני ילדים. והיא באמת האמינה שהם לא יצטרכו לעשות סקס. זה היה תנאי מוקדם לנישואין שלהם.

היא לא רצתה סקס - כי?

כי, אל"ף: הוא היה לא מושך, ובי"ת: היתה לו אורגזמה בלי זיקפה, הוא היה אצל הרבה פסיכיאטרים. אולי זה המקור לדיעה השלילית שלי על המקצוע. לא עזרו לו בכלל.

היא היתה אמא אוהבת?

לא ממש. הדבר הנחמד איתה היה שהיא מעולם לא התנהגה לילדיה כמו אל ילדים. בעשרים השנים האחרונות לחייה זירבתי לראות אותה. בעטתי אותה החוצה מחיי. היא נהייתה יותר ויותר נוראית. בתקופה מסויימת היא שהתה איתי בלונדון והיתה שיכורה כל הזמן, עשתה סצינות נוראיות. אולי ההשפעה הגדולה ביותר שהיתה לה על חיי זה לעצב את ההתנגדות המוחלטת שלי לנישואין. כל אחד מבני משפחתי היה לכוד בנישואין אומללים.

אבל אם אתה בר מזל, אתה מוצא את התאום שלך.

כן, אבל למה להתחתן עם כל מה שאתה רוצה זה לספק את התשוקה שלך? זה כל מה שאני רציתי, בנעוריי. אנשים מצטטים הרבה את מה שפעם אמרתי, "אף פעם אל תעשה סקס עם חברים". וזה נכון. תאבד את החברה או החבר, והסקס ייגמר מעצמו אחרי זמן מה. לא - תשמור על הידידות שלך, וסקס תעשה עם נשים אחרות - אלוהים ידע שהעולם מלא בדברים כאלה.

אתה עייף מאהבה?

אני עייף מזה שאנשים מדברים עליה בלי סוף. אני גם מבין יותר ויותר שאנשים לא יודעים מה זאת בכלל אהבה. הם מבלבלים אותה עם תשוקה. וכמובן, תשוקה לא נמשכת הרבה זמן, ואז נגמרת לך האהבה. למה לא לקרוא לזה פשוט תשוקה, ולעשות חיים, ולעבור הלאה ברגע שזה נגמר? אנחנו אמורים להתרבות, והחברה, אלוהים יודע, מעודדת את זה כמעט באלימות. הטרוסקסואליות נחשבת לתכונה כל כך טבעית והרמונית ונשגבת, שבמקומות וזמנים מסויימים זרקו אנשים לכלא אם הם לא תרמו למטרה הנשגבת הזו.

אבל גם אלה שאוהבים את בני מינם מחפשים אהבה.

אני לא בעסק הזה של הכללות בדבר מה שאנשים אחרים עושים. רוב התיאוריות שיש לאנשים בנושא הזה מבוססות על הניסיון האישי שלהם.
 

כלומר, אתה אומר, שאהבה היא בסופו של דבר תעתוע. פנטזיה.


העובדות תומכות בתיאוריה שלי. החל בשיעור הגירושין במדינה בה אני חי.

אתה דואג בקשר למוות?

התהליך - כל אחד מודאג מזה. הספירה לאחור הולכת להיות מאוד לא נעימה. ועכשיו אני פחות או יותר גם יודע ממה אני אמות - יש לי סכרת במצב חמור. באיטליה קוראים לזה "סכרת סנילית". אין להם הרבה טאקט, שם.

אבל אתה לא מפחד להיות מת.

לא. זה לא שונה מאיך שהיה לפני שנולדתי. ואני זוכר את זה טוב, טוב מאוד. אני האדם היחיד שזוכר את זה כל כך בהיר.

אתה זוכר מה היה לפני שנולדת?

כן. לא היה הרבה מה לעשות, אבל זה היה מאוד נעים. אני חושב שאפשר להגיד שהייתי מאושר.

היה שקט?

כן, שקט. בלי הרבה מהומה. ולא היית צריך להתלבש יפה לארוחת ערב.


 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by