ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
ברק ואמנות אחזקת האופנוע 

ברק ואמנות אחזקת האופנוע

 
 
אורי רודריגז-גרסיא

כמו בספר המפורסם על זן ואמנות אחזקת האופנוע, גם ברק מתלבט כעת בין הנטייה הרומנטית להכות בפלסטינים, ובין הנטייה הקלאסית להתאפק. כך או כך, ביבי אורב בפינה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אהוד ברק. שאלה של התאפקות
 אהוד ברק. שאלה של התאפקות   
ביקורו של ברק בשכונת גילה השבוע, השיג תוצאות הפוכות מאלו שהתכוונו אליהם יועציו. כמו בן עמי לפניו, נמנע ברק (כנראה בהמלצת אנשי הביטחון) להיכנס ל"שטח האש" של השכונה, לרחוב האנפה, והסתפק בסיור בחלקים ה"בטוחים" של השכונה. התושבים במקום, לא אהבו את זה במיוחד. "עדיף שלא היה בא בכלל" אמר לי תושב הרחוב, "הוא רק הדגיש את העובדה שאנחנו כאן בשר תותחים". לאחרים היו מילים חריפות יותר. הרגיעה הזמנית בירי על גילה לא מרגיעה את התושבים: הם כבר היו בסרט הזה, והתעוררו כמה ימים לאחר מכן עם קליעים בחלון. ברק גדל על הערכים של מפקד הצועד בראש החנית של לוחמיו אל מול האש. היום, ישנם רחובות שהוא לא נכנס אליהם.

כמו רוברט פירסיג בספרו "זן ואמנות אחזקת האופנוע", מתלבט כיום ברק בין שתי גישות פילוסופיות נפוצות: הקלאסית והרומנטית. הגישה הרומנטית, זו שחלק גדול בעם מחזיק בה, גורסת כי יש להכות בפלסטינים בצורה חזקה על מנת לשבור את הקיפאון בשטח: הרוג פה הרוג שם, והפצצת משרדי פתח בתגובה. הגישה הקלאסית מדברת על שמירה על המצב הקיים, על מנת שלא יתדרדר עוד יותר, עד כדי מלחמה כוללת. במלחמה כמו במלחמה, הגישה הקלאסית הגיונית יותר, אך פופולארית פחות. לא מן הנמנע כי ברק יאבד את כיסאו בשל כפיית הגישה הקלאסית על העם קצר הזיכרון אשר יושב בציון. כלפי חוץ מדבר ברק על "אחריות לאומית", "חוסן מדיני" ו"איפוק", בין קירות לשכתו הוא רואה את הסקרים וליבו נקרע.

הפרת הוראתו של עראפת על "הפסקת האש" מיום שישי לא הפתיעה איש. בצה"ל, לא החלו לשחרר חיילי מילואים ולהחזיר חיילים סדירים לקורסים: הודעה או לא, גם לצבא ברור שהמצב הנוכחי ימשך עוד זמן רב. למעשה, מבחנה האמיתי של הודעת עראפת צפוי להיות בשבוע הקרוב בשכונת גילה. אף אחד לא משלה את עצמו שכוחות פלסטינים חמושים יפסיקו באחת לירות על מוצבי וחיילי צה"ל בשטחים, גם ההתקפות על צירי התנועה של המתנחלים ימשכו כנראה. את הירי על גילה, קשה עוד יותר לזרוע המדינית והצבאית לבלוע, והנושא עלה באינספור שיחות סודיות יותר או פחות בין האמריקנים לישראלים לפלסטינים. אין פה עניין של "דם ודם". הירי על גילה הוא פגיעה בריבונות ישראלית בשטח שאינו עומד לויכוח, ופגיעה ב"בטן הרכה" של אזרחי המדינה ובעקבותיהם של הממשלה. לו היה הדבר תלוי בעראפת, יתכן והירי על גילה לא היה מתחיל מלכתחילה, כעת מקווים בירושלים ובוושינגטון כי עראפת יוכיח שיש לו שליטה, ולו מזערית, ולו רק באזור גילה, על פעיליו בשטח.

 
בצד הפלסטיני, המלחמה כבר מתחילה לתת את אותותיה. מצרכי מזון חיוניים חסרים בערים פלסטיניות רבות, גם מצב המים הוא בכי רע, לפחות ברמאללה. בניגוד לדעה הרווחת, מספר המשפחות הפלסטיניות המתפרנסות מישראל הוא לא צמוד למספר הפועלים הפלסטינים העובדים בארץ. את מספר זה יש להכפיל בשנים או אפילו בשלוש, בכדי להוסיף לחישוב גם את עשרות אלפי הפלסטינים המתפרנסים ממסחר ברמה זו או אחרת עם ישראלים, גם מבלי לצאת מתחומי הרשות. ברחוב הפלסטיני, מתחילים כבר להתעייף מהמצב הנוכחי. גם הם, בדיוק כמו בצד הישראלי, סובלים מהסטטיות של המצב: זו לא ממש מלחמה, אבל המצוקה הכלכלית המתלווה למלחמות כבר קיימת.
זרז נוסף לסיום הסכסוך בצד הפלסטיני, הוא סיקור הבחירות בארצות הברית. כיאה למלחמות של שנות האלפיים, הייתה מלחמה זו, במיוחד מהאספקט הפלסטיני, מלחמה של יחסי ציבור ושידורים ישירים בסי אן אן. לאחרונה עסוקה דעת הקהל באמריקה בניקוב כרטיסיות בצורה זו או אחרת על ידי קשישי פלורידה, מהדורות חדשות הולכות ובאות, הפלסטינים לא מקבלים זמן מסך ועיניהם כלות.

באין דלק תקשורתי או כלכלי למלחמה הזו בצד הפלסטיני, זה כרגע רק עניין של מי ישבר ראשון. ברק, בשיטתו הקלאסית, ממאן להיות זה שיצית את הפתיל. הפלסטינים אינם מצליחים אמנם לכבות את הבערות הקטנות אצל אנשיהם, אבל אינם רוצים גם הם להדליק את המדורה הגדולה. המומנטום עובר מצד לצד, גם ערביי ישראל הם כבר לא פקטור במשוואה הזו. הבעייה היתה ונשארה עניין הגאווה: הפלסטינים לא מוכנים למחול על גאוותם ולהגיע למשא ומתן עם נקודת פתיחה שתהיה פחות ממה שהוסכם בקמפ דייויד. המציאות בארץ היא לעומת זאת, שלברק לא רק שאין מנדט לקבל הכרעות נוסח קמפ דייויד, כיום אין לו מנדט אפילו לחלום עליהם, והוא אמר זאת מפורשות לעראפת ולקלינטון.

לאור השתלשלות הענינים, נראה שצפויה לנו תקופה ארוכה של רגיעה מאוד הדרגתית. האירועים לא יפסקו בשבוע וגם לא בחודש. עם זאת, בעוד כמה חודשים, אפשר יהיה "לנקות את השולחן" ולגשת למשא ומתן על הסדרי הקבע. וזה הזמן לקחת נשימה עמוקה ולאזור כוח: לפי כל התחזיות, ממשלת הימין (עם או בלי ביבי) שתעמוד מול הפלסטינים במשא ומתן, תעמוד לפני פרעות חמורות בהרבה מאלו שאנו עומדים בפניהם היום.
 
1. סערה במודיעין. מאי שגב, מנכ"ל ארגון "הקונים החופשיים" (ארגון גג של ארגוני חופש דת, אשר מנסה לתת משקל נגד לחרמות של הציבור החרדי), פעילה בארגון "דעת אמת" (ארגון שבא להציע נקודות למחשבה לבחורי ישיבות), וכן דוברת "עיר חופשית" (מפלגה במודיעין העוסקת בחופש דת) התראיינה בשבוע שעבר לעיתון המקומי "ערי מודיעין". כמו בכל כתבת צבע ראויה לשמה בעיתונות הישראלית, גם כאן ליוו את הראיון שלל תמונות שצולמו ע"י העיתון, שמטרתן לסמל את תוכן הראיון מחד, ולהעניק לקורא מידה ראויה של עור חשוף מאידך – וכך הופיעה הגברת שגב בשלל תמונות, כשרק טלית לגופה. התגובות (גם מאביה הזועם של מאי) לא אחרו לבוא, והעיתון פרסם עמוד שלם שהוקדש להתנצלויות. תושבי מודיעין, שתקועים בחלל הצר שבין ירושלים המתחרדת לתל אביב הבועתית, טרם החליטו כנראה לאיפה נושבת הרוח בעירם החדשה. קשה להיות חילונים יותר מטומי לפיד (האפיפיור החילוני). במודיעין הצליחו כנראה, וחבל שכך., 1. סערה במודיעין. מאי שגב, מנכ"ל ארגון "הקונים החופשיים" (ארגון גג של ארגוני חופש דת, אשר מנסה לתת משקל נגד לחרמות של הציבור החרדי), פעילה בארגון "דעת אמת" (ארגון שבא להציע נקודות למחשבה לבחורי ישיבות), וכן דוברת "עיר חופשית" (מפלגה במודיעין העוסקת בחופש דת) התראיינה בשבוע שעבר לעיתון המקומי "ערי מודיעין". כמו בכל כתבת צבע ראויה לשמה בעיתונות הישראלית, גם כאן ליוו את הראיון שלל תמונות שצולמו ע"י העיתון, שמטרתן לסמל את תוכן הראיון מחד, ולהעניק לקורא מידה ראויה של עור חשוף מאידך – וכך הופיעה הגברת שגב בשלל תמונות, כשרק טלית לגופה. התגובות (גם מאביה הזועם של מאי) לא אחרו לבוא, והעיתון פרסם עמוד שלם שהוקדש להתנצלויות. תושבי מודיעין, שתקועים בחלל הצר שבין ירושלים המתחרדת לתל אביב הבועתית, טרם החליטו כנראה לאיפה נושבת הרוח בעירם החדשה. קשה להיות חילונים יותר מטומי לפיד (האפיפיור החילוני). במודיעין הצליחו כנראה, וחבל שכך.
 
 
2. עם כל שקל שעובר מהממשלה למוסדות ש"ס, מתמוססת לה "רשת הביטחון" עוד יותר. אל המעיין, הגיעו השבוע כבר למעלה משמונים מיליון גדיים שקליים קטנים, וזה עוד כלום לעומת מה שיהיה בשעת ההצבעה על התקציב. עיזים גדולות ושמנות יוטלו בחדווה למעיין, וצה"ל, ימגן כנראה את האוטובוסים שלו בפוסטרים של הרב עובדיה, בהיעדר תקציב אחר.

3. בשקט בשקט, נמשכת מגמת הבגידה בצדלניקים שנסו לארץ, ומנסים לשכנעם ביתר שאת לחזור ללבנון. ממסמכים שהגיעו לידי, אני למד שמנהלת הקישור לדרום לבנון מנסה לפתות את החיילים לשעבר לחזור לכלא בלבנון על ידי הצעת סכומי כסף גדולים. נכים מחיילי צד"ל מתקיימים בקושי מ 800 ש"ח לחודש, כולל תרופות. אני מתבייש בממשלה שלי, ויותר מזה: בעם שלי. שעה שהארץ רועשת על "הפקרת פצועים בשטח", מפקירה מדינת ישראל 4,000 חיילים שלה, כמו כלבים, בשטח.


 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by