ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
המהפכה: הרחבת אופקים 

המהפכה: הרחבת אופקים

 
 


נו, אז פואד חתם ואו-טו-טו יש לנו אינטרנט מהיר. איזה כיף. לכבוד המאורע המשמח, ספיישל פס רחב במהפכה: מה עדיף - כבלים או ADSL? (התשובה: לוויין) ומה כדאי לעשות בשניה שהאינטרנט שלכם הופך בבת אחת למהיר? (התשובה: סרטים, והרבה)

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אינטרנט לווייני דו כיווני. ככה, ילדים, נראה אינטרנט מהיר אמיתי
 אינטרנט לווייני דו כיווני. ככה, ילדים, נראה אינטרנט מהיר אמיתי   

פואד חתם. פואד רוצה לחתום גם לכבלים. הסיפור מתחיל לזוז. עוד מעט קט יתחיל קרב אכזר בין מונופולי התקשורת בארץ על הזכות לחבר אתכם לאינטרנט המהיר מצד אחד, ולהפריד ביניכם לבין מאות שקלקלים בחודש מצד שני. יהיה חם. חברות הכבלים ינסו לסמא את עיניכם בפטפוטים על טלוויזיה אינטראקטיבית ומחירים זולים (יחסית, כמובן), ואילו בזק וזכייני ה-DSL העתידיים יטשטשו את חושיכם הבטחות למהירות קבועה של לפחות מגה בשניה. וכן, יהיו ליכלוכים, השמצות והטחות רפש. מה חשבתם?

בעולם כולו ניטש כעת קרב גדול בין שתי הטכנולוגיות, שמזכיר לזקני ההיי-טק את מלחמות הבטאמקס-וי.אייץ`.אס מלפני 20 שנה. הצדדים הניצים מתבצרים בעמדותיהם ומשפריצים דמגוגיה לכל הכיוונים. מה עדיף? שאלה קשה. לכל אחת מהשיטות יתרונות וחסרונות משלה, ורק דבר אחד בטוח: שתיהן לא עושות את העבודה. מדובר בסך הכל בקיצור דרך אל הפקקים שבצמתים הגדולים של הרשת. זה לא באמת פס-רחב. מקסימום פס-פחות-צר.

נאלץ להסתפק בזה, עד שאינטרנט לווייני דו-כיווני יהיה משהו שבן-תמותה יכול להרשות לעצמו. ויודעים מה, זה באמת מספיק, במיוחד אם מביאים בחשבון שהקפיצה אל הפס-הרחב מתבצעת ללא שיפצור תשתית השלד של האינטרנט. במובן מסויים זה נס. פתאום, בבת אחת, לא צריך יותר להזדקן בהמתנה ארוכה תוך דילוג בין אתר לאתר. זה לא יושב פרפקט, אבל צריך להגיד תודה, לשתוק ולשלם.
 
הבעיה: כל דביל עם מצלמה יכול להעביר שידור חי ממסיבת גיקים
 הבעיה: כל דביל עם מצלמה יכול להעביר שידור חי ממסיבת גיקים   
הבונוס הגדול כאן, מבחינת כולנו, הוא שאוקיינוס של תוכן נשפך אל צג המחשב כך לפתע, בכמויות מסממות לחלוטין. עכשיו, עד היום, כשמישהו בארץ אמר "תוכן", הוא התכוון לערימות מקושקשות של טקסט עם לינקים (כן, כמו הטור הזה, תודה). זה הולך להשתנות, כי הוידיאו-סטרימינג שנראה רע ונלעג כל כך עם מודם 56K, מתחיל לקבל צורה כשחוצים את קו ה-200 קילובייט לשניה. וזה אומר: סרטים. המון. בחינם.

אחד המקומות הראשונים שאתם צריכים לרוץ אליו ברגע שמתרחב לכם הפס, הוא האתר המדהים "לייק טלוויז`ן", שדוחף את טכנולוגיית הסטרימינג אל הקצה שלה ונתמך בידי ספקי פס-רחב גדולים בארה"ב. היום צפיתי בו בסרט המופת של ג`ורג` רומרו, "ליל המתים החיים"; בעלי מודם מהיר יכולים לראות אותו על מסך מלא. הרצתי אותו על ה-19 אינץ` שלי (ולמי שלא נמנה על חמשת הקוראים הקבועים של המדור, מזכירה מערכת "חיים ברשת" כי מר טן-ברינק יושב לו באמסטרדם, מחובר לרשת בחיבור כבלים סופר-רחב וצוחק על כולנו כאן בפלשתינה-א"י), התמונה נותרה חדה למדי, לא קפאה וריצדה יותר מדי, הסטרים זרם כנחל שוצף. מרשים.

תוסיפו לזה סרטים קלאסים כמו "יוג`ימבו" של קוראסאווה ו"אוקטובר" של איזנשטיין, תבלו במעט קאלט ("חנות קטנה ומטריפה" המקורי, עם ג`ק ניקולסון הצעיר) וסדרות טלוויזיה ענתיקות (בוננזה!). קיבלתם משהו שנראה כמו תחילתה של אלטרנטיבה לטלוויזיה, ובכל מקרה חוויית הוידיאו המרשימה ביותר ברשת. עם מתחרים כמו "אטום פילמס", "איי-פילם" ו"מוביפליקס.קום" (שממנו התלהבתי כבר באמצע השבוע), העכבר מזפזפ שעות נוספות.

 
פילםפילם. הסרטים הקצרים הפכו ללהיט
 פילםפילם. הסרטים הקצרים הפכו ללהיט   
הצד האפל של זה הוא שכל דביל עם מצלמה דיגיטלית יכול להציג סרט ברשת, אפילו אם זה דיווח ממסיבת גיקים. ואפילו אם הוא צרפתי. ישנן תופעות לוואי נוראות אף יותר, כמו "חוף השרירים", סדרת-רשת שהיא שילוב זול בין משמר המפרץ לתוכנית כושר, או "הדרך של ג`יימי", סבוניה קורעת על חייה ה"אמיתיים" של איזה ג`יימי אחת וחבריה התיכוניסטים המשודרת און ליין לקורבנות תמימים. ככה זה באינטרנט. גם כשמהיר - מזעזע.

אבל אין רע בלי טוב, כאמור: סרטים קצרים הפכו ממשהו שאנשים עם משקפיים עגולים רואים בסינמטקים, ללהיט היסטרי און-ליין. זה יוצר פיצוץ אטומי של עשייה קולנועית בהיקפים חסרי תקדים. עם התפרסות ה-DSL והכבלינטרנט, צצים עוד ועוד אתרי סרטים קצרים, מלאים ביצירות של סטודנטים לקולנוע בעבר או בהווה וחובבים מוחלטים.
 
 
 
פה ושם אפשר למצוא פנינים וקסם ויופי מהסוג שבהוליווד כבר מזמן שכחו. "פילםפילם", עוד אחד מהאתרים האלה שצצו, מארגן עכשיו תחרות סרטים קצרים. הפרס למנצח: מימון מלא של פיצ`ר. יאללה, תראו לספילברג מה זה.
 
 
בשביל למצוא סרט ישראלי ברשת צריך לנבור ולחפור לא מעט, וגם אז למצוא אותו די בטעות. על "מי טו" של נירית פלד נפלתי דווקא במהלך שיטוש בין סרטים קצרים של סטודנטים הולנדים.
 
מדובר בסרטון קטן וענוג ועמום עם פסקול משובח, שלכאורה לא קורה בו יותר מדי, ואיכשהו הוא בכל זאת מפעיל קצת את התאים האפורים. אמנות זה כבר לא הדבר הזה שתולים יפה יפה בגלריות. אמנות רואים בקוויק-טיים ומורידים להארד-דיסק למשמרת נצח. או לפחות עד הבלו-סקרין הבא.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by