ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
ובלבה חומה של בטון 

ובלבה חומה של בטון

 
 
אורי רודריגז

שיגרה של אינתיפאדה השבוע על גבול ירושלים-בית לחם. ילדים זורקים אבנים, סוחרי הסמים ממשיכים בשלהם, החיילים בודקים את המכוניות במחסום - וכולם מחכים לצעד הבא. "ערפאת רוצה אינתיפאדה, אבל אף אחד לא רוצה מלחמה", מסבירים הפלסטינים בבתי הקפה, "אם לא תהיה אינתיפאדה על ישראל, תהיה אינתיפאדה עליו"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בתווך עומדים עצי הזית, כאילו מזכירים על מה ולמה כל המהומה (צילומים: אורי רודריגז)
 בתווך עומדים עצי הזית, כאילו מזכירים על מה ולמה כל המהומה (צילומים: אורי רודריגז)   


בדרך למחסום בית לחם-גילה יש מטע של עצי זית. מאחור, שכונת גילה, מימין בית ג`אללה, מלפנים בית לחם, ובתווך עומדים עצי הזית, כאילו מזכירים על מה ולמה כל המהומה. מחר אולי, יעקרו עצי הזית על ידי צה"ל מחשש שמא יסתתרו מפגעים ביו הגזעים העבים. מחרתיים אולי, יעקרו צעירים פלסטינים משולהבים את הענפים ויהפכו אותם לרוגטקות. היום עומדים עצי הזית בדממה האפורה של ראשיתו של חורף, וממתינים, כמו הארץ הזו כולה, לצעד הבא.

שני סוגי מכוניות עומדים זה לצד זה משני עברי המחסום. מצפון, מירושלים, עומדים הטרנזיטים הלבנים והמצועצעים עם המספר הצהוב, מעברו השני של המחסום עומדות המוניות הפלסטיניות הצהובות עם המספר הירוק, בתווך חיילי צה"ל, וקומץ של ערבים בעלי תעודות זיהוי כחולות שעוברים את חמישים המטרים של המחסום בהליכה מהירה. "תראה" מראה לי נאזם, נהג של אחת המוניות הפלסטיניות, את כיס חולצתו, "חמישים שקל עשיתי היום. וואללה לא מספיק לדלק. לבן שלי עוד מעט לא יהיה אוכל לבית, ייצא לרחוב, לחמאס. זה מה שיקרה בסוף". נהג של אחד מהטרנזיטים בעבר השני נרתע ממני בזעף. "עזוב", הוא אומר, "אנחנו בירושלים יש לנו מספיק בעיות גם ככה".
 
מחסום בית לחם. הפרדה או לא, הגראס של ירושלים מגיע מכאן
 מחסום בית לחם. הפרדה או לא, הגראס של ירושלים מגיע מכאן   

בשטח ההפקר שבין שטח בי לשטח סי ישובים על חומת אבן נמוכה שני גברים יהודים בשנות הארבעים לחייהם, לאחד מהם כיפה שחורה על ראשו וזקן טרי של חוזר בתשובה. לידם יושב פלסטיני מבוגר, שטרות כסף ושקיות אוכל ובהם גבעולים ירוקים מחליפים ידיים. כשאני מתקרב היהודים נרתעים בתחילה, הפנקס והמצלמה מרגיעים אותם: שוטרים לא מסתובבים עם מצלמות. "בוא, תעשן איתנו איזה ג`וינט", מחייך אלי הפלסטיני בפה שידע ימים טובים יותר. הפרדה או לא, הגראס הכי זול בירושלים מגיע מבית לחם, החיילים במחסום הסמוך אדישים: אין פה "אירוע בטחוני".

חייל מג"ב צעיר וחייכן מדקלם לי בטון צה"לי את כללי המחסום: מעבר של מכוניות "ירוקות" (לוחית זיהוי פלסטינית) ואזרחים "כתומים" (ת.ז. כתומה של השטחים) אסור בהחלט, מכוניות "צהובות" נבדקות בצורה יסודית יותר או פחות, עד כמה שהרכב נראה "חשוד". מהצד השני ישנה "הוראה שהיא בבחינת המלצה" לאזרחים ישראלים שלא לעבור לשטחי הרשות, "אבל" מושך המג"בניק בכתפיו, "אנשים עושים מה שהם רוצים". "תמליץ לי שלא לעבור?" אני שואל, והוא מטה את ראשו אלי בחיוך ממזרי, "ואם אמליץ?".

נהג המונית הצהובה מדומם את המנוע כחמישים מטר לפני מגדל השמירה שליד קבר רחל. מולנו ברחוב ערמו נערים מקומיים מספר פחי זבל כמתרסים, והם מדי פעם יוצאים מהמחסה ומשגרים בעזרת חבלים אבנים גדולות אל המגדל הממוגן. "תראה" מצביע נאזם לחצר סמוכה ובה שלושה גברים לבושים אזרחית ומחזיקים במכשירי קשר, "הם נותנים להם (לילדים) להשתולל, אבל רק קצת. יעני, אצלנו, הראיס לא צריך להגיד בדיוק מה הוא רוצה ולפרסם הכל בטלויזיה והעיתונים. הראיס רוצה אינתיפאדה, אבל אף אחד לא רוצה מלחמה". "והתאנזים?" אני שואל אותו. "בחייאת אללה" הוא אומר לי "אתם אומרים כל אחד עם כאפיה ורובה הוא תאנזים. וואללה אנחנו פה לא יודעים מי תאנזים ומי לא. הוא אנשים מין פתאח, מין ג`יהאד אל איסלמייה, מין חמאס ומין סתם אלה יש להם רובים, באים בטרנזיט ויורים ובורחים. אלה לא מין משטרה שלנו ומוחבארת`, אפילו רובים שלהם לא כמו רובים של משטרה".
 
ס`, קבלן שיפוצים בירושלים שיושב איתי לתה באחת החמארות ולא ממש רוצה להזדהות בשמו המלא, מנסה להסביר לי את התוהו ובוהו שמתרחש כעת ברשות הפלסטינית. "תראה", הוא פותח כמו כל אחד אחר מבני שיחי, פרשן לעת מצוא. "עראפת לא שולט בשטח, אבל הוא לא יראה את זה. אם לא תהיה אינתיפאדה על ישראל, תהיה אינתיפאדה עליו, על כל הקרובים שלו והקרובים של הקרובים שלו שחיים על חשבוננו". מאחורי מחסום האנונימיות ס` מרשה לעצמו להגיד יותר מפלסטינים אחרים: לרחוב נמאס משלטון השחיתות של עראפת, מה שנותר לעראפת שנסגר בפינה זה לתעל את הכעס כלפי ישראל, אחרת יגיע אליו. "תשאל עוד אלף אנשים ברחוב פה יגידו לך אותו הדבר", מוסיף ס`. "אבל מה, מפחדים להרים את הראש. יעני, אנחנו כמו החיילים שלכם שם במגדל: מי ירים את הראש יחטוף כדור".

ס` הוא נוצרי, סיבה מצוינת נוספת שלא להזדהות. "עד לפני חמש שנים" הוא מספר, "תשעים אחוז מבית ג`אללה היו נוצרים, עשו קניות בגילה, דגל פלסטין אחד לא היית מוצא בכפר. עכשיו, הנוצרים הולכים, יעני לא אומרים להם ללכת, אבל מבינים. דוד שלי גר בבית ג`אללה ובאו אליו התאנזים עם הרובים. אמר להם: צאו מחצר שלי, אמרו לו תשתוק. שמה החיילים יורים עליך מרחוק, פה נירה עליך ממטר. עזב להם הבית ועכשיו כל הקירות שלו חורים. מה יכול לעשות?"

ס` מציע לי עוד סיבוב של תה, אני מבחין בשעה המאוחרת ומסרב בנימוס. זוגתי, במרחק של פחות משני קילומטר רוצה אותי בשעות החשיכה מהצד השני של חומות הבטון, בלבה של ירושלים. נהג המונית בדרך למחסום מתמקח איתי כאילו אין מלחמה בחוץ. "עזוב אותך", הוא אומר לי לבסוף כשאנו נפרדים במחסום, "בסוף נסתדר, זה רק עניין של מחיר".

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by