ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
לאן הולך הזיכרון אחרי שאנחנו לוחצים delete 

לאן הולך הזיכרון אחרי שאנחנו לוחצים delete

 
 
גדי שמשון

מי שחי חיים דיגיטליים, מתעד באופן בלתי פוסק את חייו למאות קבצים של דיאלוגים, מסמכים ותמונות. לכאורה זה מאפשר לעבר להיות תמיד איתנו, אבל בסופו של דבר, גם הבוידעם של המחשב נשאר מאובק ומיותם, כמו בחיי האוף ליין (הערת המערכת: וזה, כנראה, כי החיים שלך הם אכן רגע חולף וחסר משמעות)

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לא היה לנו מה לשים בכיתוב, אבל תראו איזה איור הרמנו בחמש דקות
 לא היה לנו מה לשים בכיתוב, אבל תראו איזה איור הרמנו בחמש דקות   
הזיכרון שלנו משבש את העובדות, ועושה את זה בכוונה. נשבע לכם. לא מזמן ראיתי תוכנית בערוץ 8, עם אלן אלדה ממא"ש, בדיוק על הנושא הזה. הפקה של הטלוויזיה הציבורית האמריקנית, וגם הם אמרו ככה. לא חייבים להרחיק שלושה קליקים למעלה מהספורט כדי להיווכח בזה. הטירונות שלי, למשל, זכורה לי כעצירות מלוות צחוקים לאכילת מנה מוזלת וטעימה בפלאפל גולני בעפולה. איפה לילות הטירטורים, ההשפלות הקטנות והיממות הארוכות ללא שינה?

ביום בו הקיץ האכזרי של פלשתינה א"י התחלף בחורף האלים לא פחות, החברה שלי נזכרה בפגישה מפתיעה שהיתה לה ביום שבו החורף הגיע בשנה שעברה. פגישה בנסיבות לא הכי נעימות עם בחור שהכירה הרבה שנים קודם לכן, בנסיבות קסומות הרבה יותר. זה היה סיפור טוב, ולא הייתה לה בעיה לזכור את הפרטים שמסביב. אבל היא הייתה מוטרדת מכך שהיא לא הצליחה לזכור את כל הדיאלוגים, הקשים וגם המצחיקים. ואז אורו עיניה. ביום הפגישה, איך שהיא חזרה הביתה, נסערת, היא התיישבה וכתבה פקס לחברתה הטובה, שהייתה בטיול במזרח. שישה עמודים עם כל הסיפור, וכל הדיבור, וכל מה שעכשיו היא לא הצליחה להיזכר בו בדיוק בדיוק. מצאנו את המסמך במחשב שלה, מה שגם לא היה פשוט, וראינו שבאמת, איך אפשר היה לשכוח, פרטים חשובים פשוט עפו לה מהזיכרון.
 
שיט, איפה התמונה של העזים, יש לי מחר פרזנטציה במועצת החלב
 שיט, איפה התמונה של העזים, יש לי מחר פרזנטציה במועצת החלב   
בשביל מי שחי חיים דיגיטליים, בתוך ובצמוד ותוך כדי פעילות עם מחשב, השכחה ועמעום הזיכרון הן לכאורה בעיות פחות מטרידות. בחיים הגשמיים אנו שומרים מכתבים, תמונות, תעודות, מזכרות, הכל כדי להשאיר את העבר נגיש, ולא לחיות רק בהווה. במחשב, לכאורה, הכל יותר קל. המחשב הרי שומר את הקבצים שאתה עובד עליהם, תמונות, דיאלוגים עם אנשים - מה לא. ואם שכחת משהו, זה הרי קל מאוד לחפש את הזיכרון שלך, לא?

ראשית, לא ממש. ישנה הבעיה המוכרת של איך לעזאזל מוצאים את הקבצים שהלכו לאיבוד על הדיסק הקשיח. אני עובר דירה בקרוב, ומשוכנע שבשלב האריזה אגלה לא מעט הפתעות, שחלקן יעורר נוסטלגיה וחלקן רק תימהון של "על מה לעזאזל חשבתי". ועם זאת, הדיסק הקשיח שלי, שמכיל ספריות וקבצים מהמחשב שהיה לי עוד בסוף האייטיז, הרבה יותר בעייתי. ולא משנה שבכל פעם שעברתי מחשב, בתדירות רבה יותר מאשר דירה, ניסיתי לנכש חלק מהשטויות החוצה. בסוף אתה פשוט אורז הכל במקבילה הדיגיטלית ל"קופסה גדולה אליה זורקים את הכל מיני, מעבירים לדירה החדשה ובחיים לא פותחים", הלא היא ספריית "גיבוי מחשב 96", שומר אותה במחשב החדש ולא נוגע בה יותר.

כמה שלא אנסה להנהיג משטר ניהול פרוסי וקשוח בין כל הקבצים והתיקיות במחשב, הם תופסים חיים משל עצמם. ואולי פשוט, כמו עם העובדים שלי, אני רך מדי אל המחשב. המנוול הקטן הרי מתעורר בלילה ומעתיק לי קבצים למקומות שלא חשבתם שקובץ "מכתב התנצלות לפקיד שומה תל אביב" יכול בכלל להמצא בהן. גם התוכנות לחיפוש מידע לא שוות את שטח הדיסק שלהן: הן טובות בלאתר באיזה מסמך כתבת פעם "קילו סוכר, חבילת קפה נמס", אבל לא איפה שמרת את התמונות הדוקומנטריות האלו של העיזים הבלונדיניות הגמישות במיוחד (נגיד שאתה חוקר עיזים) שהורדת מהרשת. או שיש לך נשמה של ארכיבר, עובד ארכיון מקצועי, או שלנצח תשוטט במרחבי הזיכרונות שלך. אלו שבראש, אלו שבחפצים גשמיים ואלו שבמחשב.
 
מערכת נענע חושפת: הפולדר של סבא
 מערכת נענע חושפת: הפולדר של סבא   
ובאמת, אולי אין הבדל כזה גדול בין לקבור משהו במעטפת מנילה מנייר בתחתית הארגז בפינה, לבין לקבור אותו בתחתית איזו ספריה במחשב. גם אם ניקח את אותם מאמרים וכתבות ישנות (ולקחתי), ונסרוק למחשב (וסרקתי כבר פעם), ונמיר אותן עם תוכנת OCR לקבצי טקסט שהוורד קורא (והמרתי), לא בטוח שיש בזה טעם. לא בטוח שההיסטוריה תהפוך למשהו יותר שימושי במצבה הדיגיטלי - בין אם נוצרה ככזו ובין אם לא.

ונניח שנעביר הכל למחשב. ונגדל נשמה של ארכיונאים. ונאנדקס הכל בצורה מסודרת. זה אומר שנגיע לזה? רוב הזמן הרי הנטייה שלנו היא להניח לעבר להעלות אבק (אהם, לא דיברתי כאן על הפוליטיקה של המדינה שלנו). במחשב, כידוע, אין הצהבה של ניירות, אין אבק שמצפה תמונות ישנות שהצבע שלהן דהה. מקסימום קבצים של תוכנות שעבר זמנן ואין להשיגן יותר.

ממילא החיים מתרחשים כרגע. תראו ברשת - העבר המיידי והרחוק נגיש - ארכיונים של כתבות, קורות כל פורום מקוון באשר הוא, מחסנים של מסמכים ודעות ורעיונות שנערמים בכל פינה - ובכל זאת, רובנו גולשים למקומות המעודכנים, ומחפשים את מה שחדש ומיידי. גם הרשת מתעדת את עצמה בלי הפסקה באלפי אתרים, שיום אחד פשוט מפסיקים להיות רלוונטיים, אבל עדיין נשארים שם כי אף אחד לא טורח להעיף אותם. ואולי פעם הם יחזרו להיות רלוונטיים, ומיקי איתן, למשל, שוב יוכל להפציר בגולשים לבקש מרוה"מ נתניהו שימנה אותו לשר המדע.

מכרה שלי נוהגת לחזור לקבצי שיחות ה ICQ הראשונות שניהלה עם החבר שלה, בכל פעם שהם רבים. זה מזכיר לה על מה כל המהומה הזו, בעצם. למרות שמי שינסה דבר כזה ברגעים של זעם וחוסר תקשורת זוגי, יגלה עד כמה מטריד הפער. זה לא משהו שאנחנו מנסים לשחזר ולהיזכר בו. זו החוויה עצמה כפי שהיתה, מוצגת לפנינו שוב, בזמן הלא נכון ובמלוא היכולת הצוננת של צג המחשב.
 
 
ידידה אחרת שלי הפסיקה עם הנוהג של עריכת פוסט מורטם לגוויות יחסים לא מוצלחים עם בחורים שפגשה ברשת. הכל פשוט, הכל כתוב בהיסטוריה, ואם לא היינו מעוורי הורמונים הרי היינו שמים לב קודם למה שדפק אותנו אחר כך. היא אומרת שהיכרות בחיים דיגיטליים מקבילה למצב של היכרות בחיים אמיתיים, כשצלם וידיאו מנציח כל רגע מכל דייט ושיחה. מצמרר.

בקיצור, זה שהעבר שלנו כל כך נגיש היום, מה בדיוק יוצא לנו מזה? מי באמת רוצה לזכור הכל, ועוד בצורה כל כך מדוייקת? הניחו להולכים, חיו את הרגע, רק אל תשכחו לעשות גיבוי. מתי שהוא, נגיד כשעוברים דירה או מחשב, זה יכול להיות נחמד להסתכל שוב בכל מה ששמרנו, ואז לסגור באנחה את התיקיה מעלת האבק, ולחזור לחיים, שמתרחשים כאן ועכשיו. ברחובות - וגם על הדסקטופ שלנו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by