ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
תמונות קצרות מאינתיפאדה ארוכה 

תמונות קצרות מאינתיפאדה ארוכה

 
 
אורי רודריגז-גרסיא

ארבעה מקומות, ארבעה אירועים בשבוע האחרון. יהודים מול ערבים, ערבים מול יהודים, זעם מול הגיון. הזעם והשנאה, בינתיים, מנצחים

 
 
 
 
 
 
 
 
 

ירושלים, ערב יום כיפור, כפרות בדרך חברון

טנקים בירושלים. ההמון המשולהב הסתפק במנטרה `מוות לערבים`
 טנקים בירושלים. ההמון המשולהב הסתפק במנטרה `מוות לערבים`   
בשכונה בה אני מתגורר בירושלים, ישנם מנהגים נוספים הנהוגים ביום הכיפורים אשר לא צוינו במפורש במקורות. אחד מאותם מנהגים הוא זה הגורס שעל צעירי השכונה לצאת ערב יום הכיפורים אל הכביש הראשי (דרך חברון), להשליך אבנים על הסעות לבתי החולים, אמבולנסים ורכבים ערביים שנקלעו במקרה לכביש, תוך כדי זעקות "מוות לערבים". תארתי לעצמי שהשנה יתפוס מנהג זה בקרב ציבור גדול יותר בשכונה, ולא טעיתי. בערב יום הכיפורים תפס אותי תושב השכונה (שמעולם לא ראיתיו לפני זה) במכולת השכונתית, והזמין אותי ללינץ`. "תשמע" הוא לחש לי, "אחרי התפילה הערב נבוא כל החבר`ה לדרך חברון, נרד לאבו טור ונשבור להם את הבתים. אנחנו כמו ש"ס צריכים להיות, ביחד, נראה להם מה זה".

נראה שלא רק אני שמעתי על הלינץ` המדובר. בערבו של אותו היום נערכו לפחות חמישה ג`יפים של מג"ב ומשטרה כחיץ בין דורשי הכפרות לשכונת אבו-טור. ההמון המשולהב (חלקו לובש עדיין טליתות) נאלץ להסתפק במנטרה "מוות לערבים" והצליח לכלות את זעמו בטרנזיט אחד שהוביל אחים ואחיות למשמרתם באחד מבתי החולים בעיר. זאת כפרתי, זאת מחילתי, זה נהג הטרנזיט ילך מחר (אינשאללה) לבית החולים, ואני אלך מחר לבית הכנסת ולחיים טובים. יותר טוב מתרנגולת.
 

נצרת, ערב יום כיפור, יום נקם ושילם

כשתפילת ערב יום כיפור מסתיימת בבתי הכנסת של נצרת עילית, נפלטים מאות צעירים משועממים לרחוב. אין מה לראות בטלויזיה, אין מה לאכול בבית, באוויר עומדת אווירת יום כיפור: אווירה של קדושה, מלווה בלהט דתי עז. ההמון יורד מנצרת עילית לעיר הערבית מתחת. בעצם היום הקדוש הוא מתחיל לשבור, לשרוף, לבזוז. לאחר שבוע בו משקרים הפלסטינים וערביי ישראל על כך שהם "מגינים על הבית" בהתפרעויות, הגיעה העת בו באמת עליהם להגן על הבית. כמו במשל הזאב המפורסם: איש לא מאמין להם.

היהודים שביתם רחוק מאות מטרים (לפחות) ממקום האירוע מיידים אבנים בשכניהם. הקריאה מתפשטת מצריחי המסגדים בעיר, והצעירים הערבים משיבים מלחמה שערה. כוחות המשטרה שמגיעים לאזור סופגים משני הכיוונים, לבסוף מושגת רגיעה בשטח באמצעות תיווכם של אנשי ציבור ערבים מנצרת. לאחר כחצי שעה נשמע צרור יריות. רק צרור, ללא "מוות לערבים", ללא קריאות מתלהמות. קולו החדגוני והמתקתק של הנשק האוטומטי חותך בשקט היחסי, ובהמון הערבי מתחת. לפחות אדם אחד נהרג, עשרות נפצעים. המשטרה בודקת כעת מי ירה את הצרור הקטלני: האם כוחות המשטרה ירו, או שמא אחד מהמתפרעים היהודים שחרר את הניצרה, הסיט ל"אוטומטי", ועשה כמעשה גולדשטיין.

ככתב משטרה לשעבר אני מכיר את הנוהל לפתיחה באש: תמיד ירי מכוון, תמיד בבודד. ירי בצרורות אינו פרקטי ואינו מקובל לא על המשטרה ולא על הצבא, כמעט מעולם לא נורה ירי אוטמטי על ידי כוחות הביטחון בעת פיזור הפגנה. זוהי כמובן אינה קביעת עובדה או אשמה: בכל כלל יש תמיד יוצא מן הכלל. בנצרת ערב יום הכיפורים יצא כל הכלל, מכל הכללים.

בראיון לטלויזיה במוצאי החג מסביר ראש עיריית נצרת עילית את שנעשה במטען שהצטבר על התושבים עקב הסגר הכפוי שהוטל עליהם במאורעות השבוע האחרון, עקב הפחד שאחז בהם ממתפרעים ערבים על יד הבית. אולי לא לזאת התכוון ראש העיר בדבריו, אך אני שמעתי בין השורות בברור: יום נקם ושילם הגיע.


 

כביש החוף, מוצ"ש. 'הם אהבו אותו כמו אבא'

חייל פצוע מפונה לבית החולים, מצולם על ידי כותב שורות אלה. הזעם הופנה מיד כלפי `האלה מהטלוויזיה`
 חייל פצוע מפונה לבית החולים, מצולם על ידי כותב שורות אלה. הזעם הופנה מיד כלפי `האלה מהטלוויזיה`   
כביש החוף, מוצ"ש, "הם אהבו אותו כמו אבא"

בכור ז`אן, בעל אולם שמחות מראשון לציון, חוזר מביקור חולים בצפון. ליד הכפר הערבי ג`סר א-זרקא הוא נתקל במארב מתוכנן של צעירים ערבים ישראלים. אבן שמנפצת את השימשה הקידמית של הרכב חודרת אל בית החזה שלו, מפלחת את ליבו. "הוא העסיק ערבים באולם השמחות שלו" מספר אח"כ בנו של ז`אן, "והם אהבו אותו כמו אבא".

השנאה באבן שהושלכה על חזהו של ז`אן גברה על האהבה, גברה על הביטחון היחסי בחלקי הארץ שלא נתונים למחלוקת, גברה על כל שמץ של היגיון שאולי היה בתחילתה של התקופה המטורפת הזאת. ז`אן בכור נהרג על ידי אזרחים ישראלים (ערבים) שרצו לפגוע ולהרוג אזרחים ישראלים (יהודים). לא שוטרים, לא חיילים, לא מתפרעים. בחשכת הלילה בכביש החוף לא ראו הצעירים הערבים אם על פגוש רכבו של ז`אן יש את המדבקה "העם עם הגולן", או סטיקר של "שלום".

הם לא ידעו אם ז`אן "אהב ערבים" או להפך: זה גם לא שינה להם הרבה. כל מי שאחז אי פעם בהגה של רכב, יודע בברור כי אבן המושלכת על רכב שנוסע במהירות של תשעים קמ"ש ומעלה תגרום לתוצאות הרסניות בכל מקרה. המשטרה כבר הודיעה כי תטפל במקרה זה "כמו בכל מקרה רצח בכוונה תחילה אחר". יבוא נא כל איש דת מוסלמי ויראה לי היכן כתוב בקוראן שמותר לרצוח אזרחים תמימים בשם הדת, אני לא מצאתי את הסימוכין. רוצחי ג`סר א-זרקא: אללה הוא אולי רחום וחנון, אך הוא לא ירחם ולא יחון אתכם. גם אנחנו לא.
 
 

מה יהיה?

במוצאי יום הכיפורים, הזדמן לי להיות בבית החולים הדסה עין כרם, לבקר את בת משפחתי שילדה. באותה עת, ריחף מעל בית החולים מסוק צבאי שפינה לבית החולים פצוע קשה שנפגע באחת מהתקריות. שלפתי את המצלמה, וצילמתי את האמבולנס. "הנה הטלויזיה" (טלוויזיה?!) זעקה אחת מהנשים בכניסה לחדר המיון, "הם כבר הגיעו הכלבים האלה". נסוגתי בחסות המאבטחים לכניסה האחורית לפני ההתקהלות. הזעם פשה בעם, תחת כל עץ רענן וכלפי כל אחד ואחד.

זוהי שעתו הקשה של כל פרשן באשר הוא. איני יודע מה יהיה: דברים שיכתבו כעת, ישתנו במהלך האירועים בשטח בשעות הקרובות. ברק והצמרת הבטחונית והמדינית מגששים בחשיכה בדיוק כמוני. כל רגיעה היא "יחסית", כל פעילות דיפלומטית היא בגדר "מאמצים". עראפת, כמו ברק, איבדו את השליטה בשטח אל מול הזעם הגדול.

עראפת לא יכול "להרגיע" את השטח באחת, הוא מפחד, ובצדק, שהאלימות שהצטברה מתחת לפני השטח תופנה נגדו במקרה כזה. בזמן כתיבת שורות אלו, נעשים מאמצים "להרגיע את השטח" על ידי מנהיגי הציבור הערבים והפלסטינים. האם הזעם ינצח את ההיגיון? לרוב, לצערנו, כן.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by