ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
הם מ-פ-ח-ד-י-ם 

הם מ-פ-ח-ד-י-ם

 
 
גדי שמשון

ממה חוששים כל כך הכתבים הצבאיים של התקשורת הוותיקה? מהאינטרנט? הרי זו בועה שהתפוצצה, לא? בכל דור ודור יש מאבק בין השמרנות לבין כל מה שחדש ושונה. וגם הפעם, אלו שחם ונעים וטוב להם ככה, כמו שזה בדיוק, יפסידו בסוף

 
 
 
 
 
 
 
 
 
המנייאקים האלו מהאינטרנט, מספרים לכולם שהם בהיי-טק
 המנייאקים האלו מהאינטרנט, מספרים לכולם שהם בהיי-טק   
הם מפחדים, ובצדק. התקשורת הוותיקה, הכוונה. ולא משנה אם זה הוועד האולימפי הבינלאומי שבשם זכויות השידור היקרות ניסה לחסום את שידור האולימפיאדה דרך הרשת, דובר משטרת ישראל שעבורו עיתונאי אינטרנט הם ערביה צעירה בנצרת שמתחצפת למג"בניקים, או עיתונאים מהמדיה הוותיקה, ששמחים בכל פעם שהנאסד"ק נופל ואוהבים לזלזל במדיה החדשה. אם כל אחד יכול לפרסם את דעותיו ברשת, מה יהיה על המועדון הפרטי שלהם? הלעג הזה, שבמאה העשרים ואחת נראה פתטי יותר ויותר, נובע מסיבה טובה: את השטויות שכותבים בה, בניגוד למידע המדויק והאמין שהם מביאים לציבור בתבונה ואחריות, לא מורחים ברשת על מיטב התוצרת של נייר חדרה.

בסוף השבוע היו לא מעט אנשים בשלולית שהתחרפנו מהסיפור במוסף הארץ על עוינות תא הכתבים הצבאיים לפליקס פריש, הכתב הצבאי של וויינט. פריש ניסה להתקבל לתא הכתבים הצבאיים. אבל החברים שם לא היו מעונינים. לא רק לא מעונינים, אלא שבטכס הרמת כוסית לשנה החדשה, גירשו אותו למעשה מהחדר. אלכס פישמן, ראש התא: "אם וויינט כן, "אז למה לא וואללה, וכל מיני דרדל`ה אחרים? הרי היום יש עשרה כאלה, ואם אין עכשיו יותר אז יהיו בעתיד. מי קובע את הגבול? איך נבדיל?".

 

ראוי להרגיע את פישמן המבועת. לא אתה תבדיל, וגם לא העורך שלך. הגולשים, שהם גם קוראים, יבדילו. ולמרות שאותו אבא משלם לשניכם משכורת, בזמן האירועים המתרגשים עלינו, את פריש לפחות קוראים בזמן אמת.

וכמובן, בנים ובנות, הטור הזה אישי. ב 1995 פג תוקפה של תעודת העיתונאי שלי, לא של גילדת העיתונאים שהחלה בתהליך ההתכופפות מהרגע ששוקן הכניס את החוזים האישיים, אלא זו הממשלתית. שאפשר לעבור אתה מחסומי משטרה, ולהיכנס בחינם למוזיאונים בניו יורק. ולמרות שהיום כבר נותנים תעודות כאלה לעיתונאי אינטרנט, ושכבר אז הייתה הסכמה ביני ובין העיתונאי העברי הראשון שעבר לרשת, עידו אמין, שעל הזין מה חושבים הכתבים שלא מאמינים ברשת, הם הרי יבואו לבקש עבודה עוד כמה שנים, בכל זאת זה צובט בלב.

מילא שאני לא יכול להיות אובייקטיבי, הבעיה היא שאני עוד מנסה. לפני שבע שנים ערכתי את מגזין "התקשורת", ומאז יש לי יחסי תשוקה-שנאה עם הנושא שחוזר אצלי הכי הרבה בכתיבה, וזה באמת לא הנושא הכי סקסי בעולם, אני מודה, של המדיה. לכן פניתי לעורך הספורט של נענע, צביקה "פוטנציאל מבוזבז" בשור. כמו כל עיתונאי ספורט, מגיבורי התסריטים של בן הכט ועד מערכת המקומון הקרובה למקום מגוריכם, גם בשור אוהב דימויים נוקשים, והוא עוד מהרשת, אז סליחה מהקוראים חברי התא: "אלכס פישמן הוא עוד אחד מחבורת הליצנים הזאת, שמסתירים מאחורי שיכתוב קומוניקטים של דובר צה"ל את העובדה שכל מה שהם באמת רוצים זה לראות חיילים שריריים, במדים הדוקים ומיוזעים. וואלה דרד`לה? תעשו טובה, ותטפלו קודם בכישלונות שיש לכם בין הרגליים".

יש קו ברור בין עיתונאי שכותב בעיתון מודפס או בתקשורת האלקטרונית (שקצת חושש מהחלטות כלכליות עתידיות של בעל הבית), לבין עיתונאי שכותב באינטרנט, (שחושש מההחלטות הכלכליות של האנליסטים, שמשפיעים על בעל הבית, שזה אותו אחד מקודם). עיתונאי בתקשורת המודפסת לא יודע, וגם העורך שלו לא יודע, כמה אנשים קראו אותו, ומה הם חשבו על זה. ברשת אלמנט תפיסת התחת של על הציבור יורד משמעותית, כי אין מה לדאוג, הגולשים ידאגו שכל הזמן תישאר מודע.

לפעמים זה תיקון טעות קטנה, ולפעמים זה הסבר צבעוני במיוחד על מה אמא שלך אוהבת לעשות לבני מיעוטים. אתם רואים את עיתונאים כפישמן מסתדרים, נגיד, עם תגובות כמו של בשור (שאגב, המציא את שם הטור הזה)? אתם רואים עיתונאים, שרגילים למרחק האצילי והנאות שקיים בינם לבין קוראיהם, משנים כותרת בגלל הערה של "הקוראים", כמו גיא רולניק בדה-מארקר השבוע (ואם היה שם מנוע חיפוש גם הייתם מקבלים לינק) ?

כבר לא מעט שנים שמסתובב דיבור בין כותבים בביצה, שאולי הגיע הזמן להתארגן בתא כלשהו של כותבים באינטרנט. משהו בין וועד הסתדרותי לתנועת גרילה משובבת נפש. רק שברשת כמו ברשת, הברדק גדל כל הזמן. ובסופו של דבר, גם התארגנות כזו תצטרך להתמודד עם השאלה הבסיסית. לפי אילו קריטריונים? ומאחר ונפש האדם נאצלת מטבעה, והעוינות הבריאה שמאפיינת עיתונאים מתמיד קיימת גם כאן, ברור שכל אחד רוצה למתוח את הרף מתחתיו, שלא ייכנסו כל מיני ארחי פרחי. ובאמת, במדיום בו יש כותבי פורומים מיודעים ושנונים יותר מלא מעט עיתונאים, לפי מה נחליט מי ראוי ומי לא?

על בסיס הצטרפות לאגודת העיתונאים, זה לתת את הכוח בידי אלו שלא תמיד מבינים את הרשת. לקבוע לפי האתר שבו עובדים הכותבים, זה לתת את הכוח בידי בעלי הבית, שערך חופש הביטוי תמיד משני בעיניהם מול ערך האופציות "אחרי הכסף". על פי תעודת העיתונאי הממשלתית, זה פשוט לתת לשלטון כוח על התקשורת.

אז בינתיים, פשוט, נותנים לכוחות השוק לעשות את שלהם. בסופו של דבר, האינטרנט משנה כבר עכשיו את סביבת העבודה של העיתונות הישנה, האצילית. אפשר ליהנות מהאספרסו ואמירת ה"אמרנו לכם", שבמדיום הזה, לפחות, תמיד אפשר להוסיף לה לינק.


ומשהו לסיום:
"אם האוטובוס שלך מאחר - סימן שזורקים עליו אבנים"

רוצים שכולם ידעו ש"גדי קקי משעמם"? לחצו "1" והגיבו בתחתית הכתבה. רוצים לומר לו את זה באופן אישי? הנה האימייל. רוצים לדבר על זה? הנה פורום "תרבות דיגיטלית" ופורום "כתוב בעיתון".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by