ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
האהבה יצאה חופשית מתוכו 

האהבה יצאה חופשית מתוכו

 
 
נעמה כרמי

על המשורר יהודה עמיחי, שנפטר בגיל 76 ממחלת הסרטן

 
 
 
 
 
 
 
 
 
יהודה עמיחי ז``ל (צילום: אי-פי)
 יהודה עמיחי ז``ל (צילום: אי-פי)   
צפוי ככל שיהיה, המוות תמיד מכה בנו. מותו של משורר גורע מאתנו כמו מותו של כל אדם, אבל משאיר לנו נחמה גדולה, בדמות שיריו.

גם אם קשה לאמוד את גדולתו של משורר, לא רבים יחלקו על כך כי עד הבוקר היה יהודה עמיחי בכיר המשוררים החיים שלנו. חתן כל הפרסים הספרותיים החשובים, להוציא פרס נובל שלו היה מועמד מספר רב של פעמים וכעת כבר לא יזכה לו; הירושלמי ביותר, המתורגם ביותר, ומהפוריים והמולחנים ביותר. הומניסט גדול, וליריקן של האישי.

עמיחי, בן דור מלחמת העצמאות, כתב שירי מלחמה רבים, שכולם, בעצם, שירי אנטי-מלחמה, שהביאו את הזווית האישית והכואבת עד מאד שלה ואת ההכרה גם בסבלו של האויב; אך גם שירי אהבה אין-ספור כתב, אהבה שהיא הן הנגטיב והן צדו האחר של הקולקטיב, שהרי "לפעמים אנחנו שניים, לפעמים יותר מרבבה".

שירת היחיד לא היתה כה מובנת מאליה שעה שהחל עמיחי לכתוב. כל שיריו נכתבו מנקודת מבטו של הפרט, אף כשנגעו במאורעות לאומיים. על יחסו אל ההיסטוריה אפשר ללמוד מהשיר הנפלא בו הוא מספר על קבוצת תיירים שמקבלת הדרכה במצודת דוד: "הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פירות וירקות לביתו".
 
 
את עמיחי אימצו מבוגרים וצעירים. דווקא משום היותו משורר כה פרטי, קשה לחשוב על מישהו שלא הצליח למצוא בשיריו את אותו גן נטוש, עולם אחר שכוח, שעמיחי כתב שכל אחד צריך לו. שירו "אל מלא רחמים" שימש כמעט כ`המנון` חילוני: הוא הוקרא בלא מעט לוויות חילוניות בהן נכחתי, כזעקה לנוכח עולם ריק מרחמים. בדרכו המאופקת והמרומזת הוא משאיר את המסקנה האתיאסטית לשומע: היתכן עולם ללא רחמים שברא אותו אל כל-יכול ומלא רחמים?
שהרי גם אם על ילדי הגן הוא עדיין מרחם, על הגדולים לא ירחם עוד, כלשון השיר שקרא עמיחי עצמו בטקס החתימה על הסכם השלום בוושינגטון. מי שאמר שהדגלים היחידים שלו הם בגדיו, ייחל לשלום, בין השאר, כי "מן המקום שבו אנו צודקים,/לא יצמחו לעולם פרחים באביב".

באחד משיריו המפורסמים ביותר, "גשם בשדה קרב", מבכה עמיחי את מותו של חברו לנשק דיקי, ואת חווית המוות האוניברסלית, בשורות שלא ניתן לקרוא מבלי להצטמרר: "גשם יורד על פני רעי;/על פני רעי החיים, אשר/מכסים ראשיהם בשמיכה - /ועל פני רעי המתים, אשר/אינם מכסים עוד". מאז מלחמת העצמאות, בה נהרג דיקי, ועד היום, טיפח עמיחי את התקווה למציאות אחרת: "התקוה תגזים,/עוברת לה גבולות ולא תדע,/כילד על מפה, באצבע ורודה/על כל הכתמים העליזים".

שבוע לפני ראש השנה אני שבה אל שורותיו של עמיחי: "ערב ראש השנה. ליד הבית הנבנה/נשבע אדם לא לעשת בו עוול/ורק לאהוב בו", שבהמשכן אחת האזהרות הנוקבות והמפורשות מפני היעדר חמלה אנושית, שאקח עמי אל הימים הנוראים: "והמשתמש באנשים כבידיות או שלבי סולם,/עוד מעט ימצא עצמו מחבק מקל עץ/ואוחז יד כרותה מגוף/ומוחק דמעותיו בשבר חרס".

כשהגוף מת, כתב פעם עמיחי, "האהבה יוצאת חופשית מתוכו ובשפע גדול". מי שביקש באחד משיריו הידועים למות על מיטתו לא זכה שתתמלא בקשתו; עמיחי מת על מיטת בית-החולים "הדסה". השאיר לנו שירים נפלאים, אהבה ששפעה מתוכו, ועולם ריק מרחמים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by