ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון 

במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון

 
 
איל שפירא

עמי, 23:00, גן העיר, תל-אביב

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עמי. `מה רע? גם להסתובב בברנז`ה של מכוני הליווי וגם לעשות מזה כסף`
 עמי. `מה רע? גם להסתובב בברנז`ה של מכוני הליווי וגם לעשות מזה כסף`   

תתפלאו, אבל גם חיי עיתונאי אינם נטולי סכנות. נכון שרוב הזמן הסכנות היחידות שאורבות לעיתונאי באות בצורת מכתבי תגובה זועמים או במקרה הגרוע תביעת דיבה, אבל מכיוון שלחיים יש נטייה לעשות את הדברים מעניינים, הסכנות של עיתונאים באות גם מכיוונים מעט פחות צפויים.

"הייתי כתב באיזו תחנת טלוויזיה בכבלים", מספר עמי. "היתה לנו תכנית תחקירים קטנה. לא שיא הרייטינג, אבל מספיק בשביל משהו מקומי. הייתי די חדש והעורך חיפש מישהו שיעשה כתבה, עם מצלמה נסתרת, על מכוני ליווי בתל-אביב. ישר קפצתי על המציאה. מה רע? גם להסתובב בברנז`ה של מכוני הליווי וגם לעשות מזה כסף".

כמו סוכן מוסד, צויד עמי במצלמת עין זעירה, כזו שמציצה בדיסקרטיות מבין כפתורי החולצה, ובמכשיר הקלטה סמוי. לאחר ההכנות נשלח למבצע. היה עליו להתחזות ללקוח, אבל כזה שרק מתעניין. כמו במוזיאון: מותר לראות, אסור לגעת. "עשיתי סיבוב מכונים בדרום העיר ובאזור בן-יהודה. היה דווקא נחמד. שוטטתי ממכון למכון, קישקשתי עם האחראים, ועשיתי תנועות סיבוביות מוזרות כמו רובוט כדי שהמצלמה תקלוט את כל מה שמסביבי".

"האמת, רוב המקומות האלה די דומים. בכולם יש שטיח מקיר לקיר וספה גדולה בלובי, שעליה יושבת הסחורה: ארבע, חמש או שש בחורות. תלוי אם זו שעת לחץ. ויש גם את הבוס, שיושב מאחורי דלפק ומנהל את כל העניינים, התשלומים, מס הכנסה והשד יודע מה עוד. הלקוח מגיע, מסתובב ליד הספה ובוחר את העסקה הכי כדאית".
 
אחרי מספר מקומות בהם ביקר, החל עמי להרגיש נוח. כמעט כמו דייר קבע. ואז קרתה הפאשלה. "ככה כמו שאני מצלם ומקליט בלי שאף אחד יודע, הגיעה פתאום ניידת משטרה. באו לעשות ביקור פתע".

זה מילא, אבל אחד השוטרים היה מוכר לעמי יותר ממה שהוא קיווה. "נהייתי לבן תוך שניה. זה היה אבא של חברה שלי. רציתי לקבור את עצמי. תבין, לא יכולתי לספר לו לפני כולם למה אני פה ומה אני עושה, כי זה היה הסוף שלי. הוא הסתכל עלי במבט של `אז הבת שלי לא מספיק טובה לך, אה?`, ואני הייתי באטרף טוטלי, וכל השיחה שלנו גם מוקלטת על-ידי המצלמה והמיקרופון. איזה מצב פסיכי".

השוטרים הסתובבו בלובי, רחרחו, שאלו קצת שאלות ופנו ללכת. עמי ניסה להרגיע את חמו לעתיד, להסביר שבא לעבוד ולא ליהנות. "הוא לא רצה לענות לי. רק אמר לי `אתה לא מתבייש? אתה כמו בן בית אצלנו`. רק אחרי שיצאו, ואני אחריהם, הצלחתי לקבל ממנו קצת תשומת לב. בחוץ, ליד הניידת הרמתי את החולצה והראיתי לו את מכשיר הקלטה ואת המצלמה הנסתרת".

האב-השוטר לא ידע איך להגיב. הבין שעשה טעות, אבל לא ממש היה מאושר ממעשיו של עמי. "הכל הסתדר בסוף, אפילו שלחתי לו את הקלטת למשרד אחרי שערכו אותה. אבל מה, עד היום, למרות שלא סיפרנו לחברה שלי - הבת שלו. שנינו לא מדברים על זה. מין סוד כזה שנשאר ביני לבינו".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by