ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
איפה, לעזאזל, אתה מוצא את השירים האלה?  

איפה, לעזאזל, אתה מוצא את השירים האלה?

 
 
 עוזי וייל

עוזי וייל על ' The Daily Poem', מגזין שירה מצויין, שממנו הוא מתרגם שיר אחד בשבוע עבור השער האחורי של עיתון 'העיר'. כמה רע יכול כבר יכול להיות שבוע אם קוראים בו לפחות שיר אחד נהדר של מארק סטרנד, למשל?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מארק סטרנד
 מארק סטרנד   
מזה כשנתיים אני מפרסם בשער האחורי של "העיר" שיר מתורגם אחד בשבוע. רובם - אם לא כולם - של משוררים אמריקאים צעירים (פחות או יותר) ומצויינים, שכותבים שירים פשוטים ויפים. טוב, אולי אפשר להתווכח על פשטותם, אבל בדבר אחד אין ספק: המשוררים האמריקאים, כמו הסופרים בני ארצם, יודעים שהם נמצאים במלחמה: עם הטלוויזיה, עם העיתונים, עם הפרסומות, עם קצב החיים המסחרר, עם האפשרות לצאת החוצה ולקנות נעליים חדשות.

יותר מכל, הם נמצאים במלחמה עם הסחת הדעת הבלתי פוסקת, שהיא החיים. או, לפחות, המנסה להתחזות כאילו היא החיים.

וכך, בניגוד מעניין לאחיהם האירופים, שמבחינתם "אנשים שקוראים שירה" ו"אנשים שרואים טלוויזיה" הם שני זנים נפרדים לחלוטין במין האנושי - בניגוד להם, משוררים אמריקאים מנסים לתפוס אותך מהשורה הראשונה. ולא להרפות ממך. עד שתגמור את השיר, קצת חסר נשימה, ותרים את מבטך מהדף ופתאום החיים יראו לך משונים. או אחרים. או משהו.

ומכאן לשאלה אותה נשאלתי אינספור פעמים בשנתיים האחרונות: איפה, לעזאזל, אתה מוצא את השירים האלה?

אז לא, אני לא ממציא אותם, אם כי רב הפיתוי להודות שכן. את רובם שאפתי מתוך מגזין יומי נהדר, פשוט, עם מגע עדין ואוהב, ששמו "The Daily Poem".

יש לו עורך, ל"דיילי פואם", והוא עושה עבודה מצויינת, כמעט בלתי מורגשת, אבל בעלת אפקט מצטבר. האיש הזה אוהב לקחת מכל הכיוונים, מכל הסוגים, ולסדר אותם כך שכמעט כל יום יפתיע אותך מחדש.

ולא, אני לא אנסה להגיד שכל יום יש שם שיר נהדר. רחוק מזה. אבל פעם בשבוע, זה גם הישג. כמה רע יכול להיות שבוע שבו קראת שיר כמו אחד מהשלושה האלה, לדוגמה?
 
 
*
תמיד מאוחר בסוף היום
בבגדיהם המקומטים,
הם יושבים סביב שולחן
המואר על ידי נורה בודדת:
השוכחים הגדולים עבדו קשה.
הם נדו בראשם לצד אחד, עוצמים עיניים.
ואז נעלם בית, ואיש שעמד בחצר
עם כל הפרחים מסודרים בשורה.
השוכחים הגדולים קימטו את מצחיהם.
פלורידה נעלמה, ואחריה סן פרנסיסקו,
היכן שספינות גרר משאירות
צלקות קטנות, זורחות, על פני המפרץ.
אחד מגדולי השוכחים הצית גפרור.
מיד נעלמו חרוזי האור הקטנים
הפרושים כקשת מעל נהרות ניו יורק.
אחר מילא את כוסו
וזה היה סופו של קהל המבלים הנינוח,
המצטופף כל ערב תחת אור הפנסים הצהוב.
ואז בולגריה הלכה לה, ואחריה יפן.
"איפה זה ייגמר?" שאל אחד מהם.
"מלאכה קשה היא, לרדוף אחרי הגורל
של כל דבר קיים," אמר אחר.
"עד האבן האחרונה," אמר שלישי,
"עד שכל שיוותר לדמיון יהיה
האפס הקר של השלמות." וכך הלכו להם
צפון ודרום אמריקה,
והלך גם הירח.
אחד מהם פיהק, אחר בהה בחלון:
אין דשא, אין עצים...
בכל העולם רק להבות ההבטחה.
(מארק סטרנד)
 
 
השנה

כשלא באת לארוחה, אכלתי שאריות במשך ימים. כשפיספסת את הקינוח, גמרתי את כל התותים. כשלא הבחנת בי, עברתי אותך והמשכתי ללכת שבעה קילומטר במעלה הגבעה, עד פירנצה, ועוד שמונה קילומטר לכיוון השני. כשלא אהבת את השמלה שלי, לבשתי אותה עם נעלי משי אפורות, במקום זהובות. כשלא ראית שהמכונית שלי נתקעה בערימת שלג מול הכניסה לביתך, לקחתי את חפירה מהמרפסת שלך וחפרתי את עצמי החוצה. כשהפסקת לכתוב, אני כתבתי. כששלחת אלי חזרה את השירים שלי, עשיתי מהם עגילים וענדתי אותם לעבודה. כשסירבת להופיע במסיבת המחזור, הלכתי לרופא השיניים שהראה לי צילומי רנטגן של שיני. כשלא אמרת לי שתהיה בעיר, פגשתי אותך ברחוב הראשי בדרך לספריה. בשעה שאכלת ארוחת ערב איתי, עברתי על פני החלון והבטתי פנימה. לא היית שם.
(ג`נט בואדן)
 
 
יריד כפרי

אם לא ראית את הכלב עם שש רגליים,
לא נורא.
אנחנו ראינו, והוא בעיקר שכב בפינה.
ובאשר לרגליים הנוספות,

התרגלת אליהן די מהר
ועברת לחשוב על דברים אחרים.
כמו, איזה לילה קר וחשוך זה
בשביל להסתובב בחוץ, ביריד.

ואז השומר זרק מקל
והכלב זינק אחריו
על ארבע רגליים, שתי האחרות נמשכות מאחור,
מה שגרם לנערה אחת להתפקע מצחוק.

היא היתה שיכורה וכך גם הגבר
שכל הזמן נישק לה בצוואר.
הכלב הרים את המקל והביט בנו.
וזה כל מה שהיה שם.
(צ`ארלס סימיק)

וכתובת ה"דיילי פואם" היא:
http://www.cstone.net/~poems/today.htm
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by