ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
רחמו על הפופ-אפ 
 
 (קבצנימקוונים)   
 
תומר ליכטש

תומר ליכטש מקליק על כל הבאנרים והפופ-אפים, מבין לליבם, ומבקש לתת להם כתף לבכות עליה

 
 
 
 
 
 
 
 
 

1

"אני לא מציעה להתחיל ולאסוף הודעות דואר זבל כאילו היו אמנות לעם", כותבת אלינור ריגבי, ובכל זאת, היא טוענת, "כדאי לכולנו לחשוב פעמיים לפני שאנחנו לוחצים על מתג המחיקה, הביטול והחסימה". אלינור קוראת להקרבה אישית על מזבח חופש הביטוי. היא צועדת קדימה ומטיחה אל השולחן תיבת-דואר, זמן פנוי ותודעה מתפקעת-והולכת, מטיחה ואומרת: בשם החופש, עשו בהם מעשים.
 

2

משהו מרוח ההקרבה הזו דרוש גם לנו בעימות עם הבאנרים, הפופ-אפים ומודעות הפרסום ברשת, שלאט לאט משתלטים על המרחב המקוון. אתרי תוכן (למעט היחידים והספורים) כבר לא חושבים פעמיים, ואינם מבקשים לחסוך מאיש את ההתרוצצות שבאיתור כפתור ה-X המסתתר, שיבוא ויגאל ויסגור את כל ההתפרצות הצבעונית והרועשת, שלכאורה אינה מבקשת אלא למכור דבר מה שאיש אינו זקוק לו.
 
 

3

למרות חזותו המבריקה, קשה לו, למנגנון הפירסום, להסתיר את קבצניותו. אמנם, לא מדובר בקבצן-רחוב, הבאנר אינו לבוש בלואים, וקשה לדמיין איזה פופ-אפ שכולו הבטחה-של-אושר דוחף עגלת-סופר מלאה בניילונים עמוסים; ובכל זאת – קבצנים הם, שנשלפים מארגז הכלים, כפטיש וצבת במלאכת עיצוב מחדש של הגולש למטבע עובר לסוחר.
 

4

הביטו סביבכם: בדף הזה ממש. לו היה המקום הזה כיכר אמיתית בעולם, היו תולים באוויר נכאים ובכי וצער: מכל העברים סוגרים עלינו קבצנים, ולהבדיל מהקבצנים-הנכים העלובים של ברויגל, שלנו אינם דוחים כלל וכלל, אלא שריריים-מאוד, לבושים בחליפות.
 

5

כיכר זו מזכירה את אותו מצורע-לשעבר של מונטי פייתון, שרודף אחרי בריאן (כוכב עליון) ומבקש נדבה. ישו, הוא מתלונן, ריפא אותו. "רגע אחד אני מצורע עם עבודה, ורגע אחר – הלכה הפרנסה!". הוא מבקש כסף. זה ברור, ברור מאוד. אך דבר מה אחר גורם לו לקבץ נדבות.
 

6

אם נפנה תשומת לב קרובה ואיטית אל מבעם של פושטי-היד החולים-הבריאים, נבחין בנימה העולה מתוכם כמו חוט חלש וארוך שמתפורר על שפתיים יבשות, שאינן מבקשות אלא רחמו רחמו כי צריכים אנו לרחמים.
 

6.5 (הערה)

הזמן והמקום נוטים להכניס במלה "רחמים" איזו פטרוניות. השימוש ב"רחמים" לעיל ולהלן הוא במובנה הפשוט והראשוני של המלה, כלומר יש להבין בה חסד וביטול-עצמי, ואיזו סגפנות-של-רגע, או היענות לחוק הבלתי-כתוב שבין בני האדם לבני האדם.
 

7

אנו באים אל הפרסומת, והיא מבקשת רחמים. כנגד מה? כנגד מי? לא, אינה מנסה להציל את עצמה, אלא לעשות את הדבר היחידי שביכולתה לעשות – לתווך. - - - הפרסומת מבקשת לתווך את רחמינו אל הצד השני, אל שולחיה. מנסה לצרף שקל לשקל, לצבור "קופה קטנה" שתמשיך ותקיים את בעל ההון, את הפורטל, את האתר – את בעליה.
 

8

ומנגד – אנו. פעם רחמנים ופעם לא רחמנים; שרירות הלב. אנו זורקים שקל, כלומר לוחצים ונכנסים ומקריבים את קורבן אלינור ריגבי הנ"ל, ולעיתים (קרובות יותר) מכים בכעס על כפתור הסגירה או מתעלמים.
 

9

אם ריגבי (שלנו) מבקשת להקריב את עצמה בים דואר הזבל והפרסומות, כאן עולה דרישה דומה, אם גם ממקור אחר לחלוטין, ואף הפוך. כלומר, עולה הדרישה להתמסר לפרסומות בחסד, לא משום חופש הביטוי, שהוא דבר חשוב, אלא משום שבכך אנו פוסעים – ולו לרגע – החוצה מתפקידנו כצרכנים, כ"קהל יעד", ונענים, כבני אדם שאנו, לקריאה נואשת.
 

10

לא משנה אם זה מכבר כבה הסומק
על כל הפרצופים האבודים
אני דוהר אליך,
לוח הפרסומת,
כמו אהבה גדולה ללא תקדים.

 
אלינור ריגבי (הפעם: הליברפולית) שומרת את פניה בצנצנת בסמוך לדלת חדרה. הם מנותקים ממנה ואבודים. הסומק בהם כבה, נזל כמו שדם בדרך כלל נוזל, כלומר לאט ובריכוז ובכאב, והם החווירו והלכו ונעשו שקופים. כמו עדר-רחמים, שועטים פרצופי באי הרשת – חבורה ענקית של אלינוריגבים – אל לוח הפרסומת. אחדים ניגשים מתוך צביון אידאולוגי. אחדים פוטרים באנחת ייאוש. אנו נעמוד ונאזין ונבַכה, כי הוא צריך לרחמים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by