ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
האנוסים למצוא 

האנוסים למצוא

 
 
תומר ליכטש

תומר ליכטש מתחיל טור חדש ומנסה לבחון שוב את דרך הגלישה שלנו; אתם מוזמנים להכנס ולהתחיל לחשוב

 
 
 
 
 
 
 
 
 
קרב האמזונות, רובנס (1618)
 קרב האמזונות, רובנס (1618)   
לפתוח אקספלורר: לחפש בגוגל, לעדכן מסנג'ר, גרסה חדשה, להוריד חבילת אבטחה אחרונה. לקרוא בלוג, לשחק אונליין, לפתוח בלוג, לשחק אונליין, לכתוב, להגיב, להכנס לפורום, למחוק הודעות ישנות. לשחק, לקרוא, להגיב, לצאת מהפורום, לחפש תמונות, לשלוח תמונות, לקבל אישור. להצטרף לרשימת התפוצה ולקבל אישור על הרישום ואז לשלוח אימייל עם שורת כותרת "הסר". לאשר, לבטל, להחזיר ובעיקר להתלונן מול שירות לקוחות שהבלוג והפורום והתמונות שבאימייל לא הגיעו ופתאום הן חזרו. לפתוח אקספלורר. לחפש בגוגל, ולא למצוא.
---אלברכט גרינאוור

רוב האנשים נוטים לחשוב שהרשת מקנה לנו סוג של חופש בחירה, שהרי אנו הבוחרים לאן ברשת ומתי, כמה זמן ואם בכלל, מה יורד ומה נשאר ואם נרצה – מה עולה ולמה. אנחנו יכולים לחסום פרסומות או לאפשר אותן. לנו החופש לבחור איזה בלוגים לקרוא, כמה תגובות להשאיר, החופש לומר שדבר מה אינו מעניין או שדבר מה אחר – הוא דווקא כן מעניין, ולשמור אותו לדיסק או להשאיר אותו ברשת, ולשלוח (או לא לשלוח) לינק לרשימת תפוצה רחבה או מצומצמת. הרשת היא נתונה לפנינו כמו מערכת כלי עבודה אינסופית, ולכאורה, אנו המפעילים אותה, והיא המופעלת. מתפשטת התחושה הכללית של כוח: העולם בקצהאצבע, קצות עשר אצבעות.

למרות "החירות הגדולה", חסרה הרשת יסוד מהותי, הוא היסוד הפעיל בבסיס כל חירות, במובן הטוטאלי של המלה. יסוד זה עשוי להתפש באורח שגוי כ"יכולת אילתור", אבל מדובר בביטוי הפלילי-יותר והמסוכן של האילתור: אני מדבר על הספונטניות. לכל תופעה ברשת יש סיבה. דבר אינו קורה משום שהוא פשוט קורה. קשה לומר זאת, אבל אין ברשת שום התרחשות. כל פסיק וכל נקודה, כל 0 ו-1 בה מופעלים ביד אדם נעלמה, המכוונת-כל: אתר, פורום, טוקבק, ולו הפוגעני ביותר מבין אלה.

לא מדובר על אחדות-התכנים. אין ספק: מליוני הבלוגרים, אינספור הטוקבקיסטים, אמני הרשת, הפדופילים, הנאצים, אנשי הקו-קלאקס-קלאן, כל אלה מתערבים ביומיום המקוון ועורכים החלטות עצמאיות, זה ברור. אבל עד כמה החלטות אלה כפופות לאמצעים הטכנולוגיים הנתונים? הייתי אומר שהיחס הוא אחד-לאחד. רוב גולשי האינטרנט אינם מהווים את הרשת, אלא לוקחים בה חלק, כלומר משתתפים בה כקהל. הם נתונים תחת הרושם המזויף שהרשת עומדת לרשותם, אבל הם נתונים תחת הוראה עדינה ודקה: החובה להיות יעיל.
 

אדמקוון הוא האדמחדש

מנועי החיפוש, מסתבר, לעולם יהיו אנוסים למצוא. הבלוגים, מטבעם, יקראו על ידי קוראים. אני מנסה לומר את הדבר הבא: מי שעדיין סבור שהמשפט "אמזון היא חנות לספרים ולדיסקים ולכן אפשר למצוא שם ספרים ודיסקים" אינו משפט בעייתי, הוא בעיני אדם תמהוני, ובעיקר לא-ספונטני, במובן המקוון של המלה. ברשת, הוא "הגולש", כלומר אישרשת מהסוג הנחות ביותר. מדובר, כמובן, ברוב בני האדם.

בהגיענו לסביבה המקוונת, עלינו לשאול, כל אחד את עצמו: מה אני - גולש או אדמקוון? זה האחרון, הוא האדם החדש. אם הרחקתם לקרוא את דברי עד שורה זו, גולשים יקרים, ברור לאיזו קבוצה אתם שייכים. לסגור את הדפדפן? מיותר, מיותר. לו אנשימקוונים הייתם, הדפדפן היה נסגר עם פרוץ המלים "לפתוח אקספלורר".

אם הייתי מתבקש לצמצם את הגדרת הטור זה לשתי מלים, הייתי אומר הצעות בלתימחייבות. הצעות אלה עוסקות, למעשה, במשיכת השטיח התכליתי מתחת לרגליה של הרשת, ויצירת הרגלי גלישה חדשים, שיהפכו את חווית הגלישה לפחות אוטומטית.
 

מפות שנאלץ לקרוע

 
בטורים הבאים אנסה לשרטט סידרה של מפות שנאלץ, בסופו של דבר, לקרוע ולשרוף. את הנייר השרוף נוכל לקחת, ובפיח השחור נוכל לסמן חיצים על הקירות של החדרים הפנימיים יותר של הרשת, שיורו על חדרים שטרם נבנו, ויעוררו צחוק גדול בתוכנו. לא אסתיר זאת: מדובר בהצעות שונות לדרכים בלתי-יעילות (במלוא מובן המלה) לתיור מקוון.

כל סוג של מידע על הרשת או על אתרים בהם נדון, יהיה עבורי, כשרטט המפות, חסר ערך ומיותר. בעיקר נעסוק בדברים מצוצים מן האצבע, חצאי אמיתות ובבדיונות גמורים. כל תועלת שתופק מן הדברים תחשב לבזויה, והחלפתה בבזבוז-זמן-לריק תחשב לפעולת הטיהור היחידה, עד כמה שהמלה "טיהור" עשויה להתאים כאן (כלומר במידה זעירה). ההולכים-בדרך יבלו, בוודאי, זמן רב יותר מול מסך המחשב, יבהו ברשת שלא קיימת באמת. למעשה, בכוונתי – יחד עם כל המעוניינים בדבר – להמציא רשת חדשה ולהפטר מהישנה, שלכל הדיעות אינה אלא מפלצת חסרת חן.

השאלה המקורית שעמדה בבסיס כתיבת הדברים הללו היא "האם אמנות ברשת היא מן האפשר". למרות הבעייתיות הגדולה במלה הזו, "אמנות" עשויה להתאים ליחסים שהייתי רוצה לבסס בין כל אדמקוון לבין הרשת. להפוך את הרשת למשחק. משחק ילדים אמיתי.
 
 

ביטוי ויזואלי לתאוותינו הכלכליות

ממחוזות הבטלה המעולים לאנשימקוונים, היא חנות הספרים של אמזון. חנות מלאה בסחורה יכולה להיות לא פחות מאלוקית, מרגע שמבטלים את אפשרות הצריכה של תכולתה, ומגבילים את עצמנו להסתכלות ממושכת. ביטול אפשרות הצריכה אינה רק בהתאפקות שלא לקנות, אלא בביטול היכולת לקנות. בחנות הזו לא מוכרים דבר, אלא עוסקים בפעולה אינסופית של מיון.

המצאתה הגדולה של אמזון היא ה-Wish List. מה שנועד לקידום מכירות, כלומר למקום שבו מתאספות תאוותינו הגדולות לספרים יקרים-יקרים הממתינים לרגע שבו נשתכנע סוף סוף (עבודת הפרסום מעולה) שזה בסדר, ושמותר לגבות חמישים דולר על ערימה של דפים, ושבעצם כדאי לנו לשלם חמישים דולר על ערימה של דפים ולמרות שאין לנו עכשיו חמישים דולר יש לנו אשראי, ולאשראי – לאשראי יש יותר מחמישים דולר, כך שאין מה לדאוג, ולמרות שחמישים דולר זה קצת יותר מעשרים וחמש דולר, למעשה זה כפול, לכל הדיעות, בוודאי – חמישים זה חמישים - - - [בחזרה לטיעון:] מה שנוצר לקידומכירות תת-מודע –הופך למנגנון מודע של עיכובמכירות.

עבור רובם המכריע של הספרים קיימת אופציית קריאה לעמודים הראשונים. במחסן התאוות יש לאמץ את מה שאכנה "מתודת רגר לקריאה", על שם רגר, מוזיקולוג הזקן, פרי הבדיון האוסטרי של תומס ברנהרד. רגר מעיד על עצמו: מעולם לא קראתי ספר מתחילתו ועד סופו. אני פותח בעמוד מקרי, ובוהה. ממשש את הדף, בוחן את המלים לאט. כך צריכה להתנהל קריאה במחסן התאוות האמזוני: הביטו באותיות ונסו למשוך קו דמיוני במקום בו הצבע השחור של האות פוגש בלבן של הדף, אך השתדלו שלא לשמוע בראשכם את צלילי ההברות.

רשימה התאוות הזו אינה אלא ביטוי ויזואלי לתאוותינו הכלכליות. רשימת התאוות מאפשרת לנו לפתוח את הספר, ולהניח אותו בחזרה למדף. פעולה פשוטה, המתבצעת יום יום באלפי מקומות בעולם, עם אלפי ספרים מדופדפים שלעולם לא יקראו. השוטטות במחסן התאוות שמציע לנו אמזון היא בלתי נגמרת. השוטטות שם, לאוהבי הספרים כמובן, עשויה להמשך ימים שלמים של בהיה בעמודים, בצורות, ובמאות כריכות בגדלים שונים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by