ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
מאחורי הכותרות 
"לזכור ולא לשכוח": כיצד מילים שנכתבו במכתב התאבדות לפני 74 שנים מהדהדות עד היום 

"לזכור ולא לשכוח": כיצד מילים שנכתבו במכתב התאבדות לפני 74 שנים מהדהדות עד היום

 
מאחורי הכותרות |
 

כשאומרים "לזכור ולא לשכוח", למה באמת מתכוונים? ומה הקשר למכתב התאבדות שהושאר בלונדון לפני 74 שנים? טור מיוחד לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"לזכור ולא לשכוח"
 "לזכור ולא לשכוח"   צילום: רויטרס 
 
 

לפני 72 שנים הסתיימה מלחמת העולם השנייה, ומשנחשפו זוועות הנאצים, העולם אז נשבע "לעולם לא עוד".

אבל מתברר שאם יש משהו ששנת 2017 לימדה אותנו עד כה הוא שהזכרון הקולקטיבי שלנו קצר, והבטחות ומילים יש בשפע - אך המעשים הם אלו שמשנים את המציאות. ההיסטוריה חוזרת.

 

עוד כתבות שיעניינו אתכם:

לפני שיהיה מאוחר מדי: אתר הזכויות שכל ניצול שואה צריך להכיר

הניצול האחרון מגן החיות בוורשה זכה לצפות בסרט אודות מציליו

ניצחון וטרגדיה: ניצול השואה שעשה מהפכה בכדורגל העולמי

 

אחד המיתוסים הגדולים מימי השואה הוא מיתוס "שתיקת העולם". אינספור מחקרים שעסקו בנושא פורסמו לאורך השנים: האם הבריטים ידעו על מחנות הריכוז? מתי האמריקאים גילו על הרצח השיטתי של יהודים? בכול השאלות הללו חוזרת ועולה התחושה כי העולם באמת לא הבין את מימדי ההרג, יותר נכון את מימדי הטבח, שנעשה ביהודים.

 

 
שער הכניסה במחנה ההשמדה אושוויץ
 שער הכניסה במחנה ההשמדה אושוויץ   צילום: רויטרס 
 

למען האמת, לא יהיה מדויק לומר שהעולם שתק. פה ושם נרשמו פעולות מחאה באירופה הכבושה כנגד מעשיהם של הנאצים - אך אלו דוכאו במהירות וביד קשה על ידי הכובש הגרמני האכזר. נראה כי עבור האמריקנים והבריטים המטרה העיקרית הייתה נצחון האוייב הנאצי שאיים עליהם, ולאו דווקא שיחרורם והצלתם של מיליוני היהודים - והעובדה הזו היתה ידועה כבר אז, בימי המלחמה. מיותר לציין שהדבר עורר תסכול וזעם בקרב היהודים שניסו להציל את אחיהם, אשר נלכדו במכונת ההשמדה הנאצית. אחד הסיפורים הקשים שנבעו מהתסכול שעוררה האדישות שהופגנה על ידי מי שלימים כונו "בעלות הברית" הוא זה של שמואל זיגלבוים.

 

זיגלבוים היה פוליטיקאי יהודי פולני, ששימש כאחד ממנהיגי הבונד, אותו ארגון הפועלים היהודיים ברוסיה, ליטא ופולין. סיפור חייו של זיגלבוים, ופעילותו בימי השואה הם חומר למאמר אחר לחלוטין - מי ששימש כחבר היודנראט בפולין, אותה מועצה יהודית שכוננה על ידי הנאצים, נמלט לאחר שהתנגד לבניית גטו ורשה ולימים הפך לפעיל בולט ששם לעצמו כמטרה לעורר את אומות העולם לפעול כנגד זוועות הנאצים. "זו תהיה בושה לחיות אם צעדים לא נעשים כדי לעצור את הפשע הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית",  אמר בראיון ל-BBC בשנת 1942 בעוד מתייחס לגורלם של יהודי פולין. את השנה שלאחר מכן בילה בנסיונות להפעיל את ממשלת פולין הגולה, כמו גם את הבריטים והאמריקאים - אך ללא הועיל.

 

 
שמואל זיגלבוים
 שמואל זיגלבוים   צילום: וויקיפדיה 
 
 

כשנודע לזיגלבוים דבר כשלון מרד גטו ורשה, ומותם של אשתו ובנו, הסבל עבורו כבר היה קשה מנשוא. ב-12 במאי 1943 הוא פתח את הגז בדירתו בלונדון והתאבד במחאה על המחדל מצד בעלות הברית על הנעשה בשואה. זיגלבוים הותיר אחריו מכתב קשה, שכוון כנגד הנהגה הפולנית בגולה, ומילותיו מהדהדות עד לימינו: "חבריי לנשק בגטו ורשה נפלו בקרב ההירואי האחרון. אני לא הורשתי ליפול כמוהם, ביחד איתם, אבל אני שייך אליהם, לקבר האחים שלהם. על ידי מותי, אני רוצה לתת ביטוי למחאה העמוקה ביותר שלי כנגד אי-העשייה, כאשר העולם מסתכל ונותן אישור להשמדה של העם היהודי", כתב.

 

"האחריות לפשע של רציחת כל הלאום היהודי בפולין מונח בראש ובראשונה על אלו שהוציאו אותו לפועל, אבל בצורה לא-ישירה האחראיות נופלת גם על כל האנושות, על האנשים של מדינות בעלות הברית ועל הממשלות שלהם, אשר עד ליום הזה לא נקטו שום צעדים משמעותיים כדי לעצור את הפשע הזה.

 

"על ידי הסתכלות באופן פאסיבי על הרצח של מיליוני ילדים, נשים וגברים חסרי הגנה, כך הם נעשו שותפים לעשיית הפשע", כתב זיגלבוים, "יהיה מותי זעקה של מחאה על אדישות העולם הצופה בהשמדתם של היהודים מבלי לנקוט אמצעים למנוע זאת".

 

 
הילד היהודי במרד גטו ורשה
 הילד היהודי במרד גטו ורשה   צילום: מתוך אוסף יד ושם 
 

זיגלבוים כבר מזמן נקבר ומילותיו אולי נשכחו על ידי רבים, אך הכאב והסבל שהיו מנת חלקו מעולם לא נטשו אותנו. המשפט "במותם ציוו לנו את החיים" הוא מאותם משפטים שנשמעים כקלישאות, אך למעשה במקרה של מדינת ישראל מדובר בלא פחות מאמת אבסולוטית. מהטרגדיה והזוועות של השואה, הפרחנו את השממה והעם יהודי מצא את ביתו מחדש, בנחלה ממנה הוא סולק לפני מאות שנים. קיומו של העם היהודי מצוי תחת שלל איומים עד היום, אך הוא אינו מוטל בספק. הנחישות היהודית ולקחי העבר חישלו אותנו בצל סבלם של הקורבנות ומי שאנו מכנים כיום כ"ניצולי שואה". ומדוע בכלל אנו מכנים אותם כניצולים? שהרי אם הכינוי מתייחס לכך ששרדו את השואה כהישגם הגדול של אלו, הלא מן הראוי שנכנה אותם "גיבורים"? לטעמי יש בכינוי "ניצולים" בכדי להוזיל מעט מגודל ההישג והגבורה שנדרשו מכל מי שיצא מזוועות אותן השנים בחיים.

 

במדינת ישראל של שנת 2017, מדברים איתנו על "לזכור ולא לשכוח", ומה המהות האמיתית של המשפט הזה? מה המהות של הזכרון בלי המעשים? יתכן והבקשה החלולה הזו, שאולי והייתה טובה לימי קום המדינה, יש בה כדי לגרוע מן המהות האמיתית שמסתתרת בצרוף המילים הללו.

 

 
ילד מדמם ומלא באבק לאחר שנפצע בהפצצות של מטוסים רוסיים בעיר אל-לטמינה בסוריה
 ילד מדמם ומלא באבק לאחר שנפצע בהפצצות של מטוסים רוסיים בעיר אל-לטמינה בסוריה   צילום: Live Leak 
 

כשאומרים "לזכור ולא לשכוח" הכוונה היא לדאוג לגיבורי השואה שלנו כל יום בשנה, ולא רק ביממה הזו שבה על פי חוק אנו מחוייבים לזכור אותם. וכשאומרים 'לדאוג להם', המשמעות היא לא רק לגרור אותם לבתי ספר כדי שיחיו מחדש את הזוועה מול זרים, אלא לדאוג לכך ששארית חייהם לא תעסוק בנסיונות הישרדות יום-יומיים ושלל ויכוחים ביורוקרטים עקרים מול המערכת. כשאומרים "לזכור ולא לשכוח" הכוונה היא להבין שכל מה שיש לנו כיום, כמדינה וכעם, התאפשר רק בגלל סבלם של אחרים - ויש לחגוג את אלו כל יום כגיבורים, ולא כמי שיש לרחם עליהם יום אחד בשנה.

 

כשאומרים "לזכור ולא לשכוח" הכוונה היא שאסור לנו להעלים עין לסבלם של עמים אחרים - ויהיו אלו גם מי שאמורים להיות אויבנו. כאן, במזרח התיכון, מעבר לגדר הגבול של רמת הגולן מתבצע רצח עם בסוריה על בסיס יום יומי ולעולם לא אכפת. ונכון, הם האוייבים שלנו, ונכון, סביר להניח שחלק לא קטן מהם היו רוצים לראות אותנו מתים - אבל כיצד ניתן להשאר אדישים לסבלם של ילדים? וזה לא נגמר שם. בצ'צ'ניה, כך התבשרנו רק בשבוע שעבר, הוקם מחנה ריכוז לבני הקהילה הגאה, תחת עינם הפוקחת של פוטין והשלטון הרוסי - עד מתי העולם יעלים עין מסבלם של אלו? ישנה אימרה הגורסת כי "ההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה" ובכן, הנה אנחנו בשנת 2017 ובחדשות מדברים איתנו על מחנות ריכוז וטבח עם. והחלק הכי גרוע בכל הסיפור הזה? אז התירוצים היו "לא ידענו", ובען היום בעידן ובו הכל משודר לייב בפייסבוק - איבדנו את הזכות לומר את זה לדיראון עולם. כשאומרים "לזכור ולא לשכוח" צריך לזכור את מילותיו האחרונות של זיגלבוים: "יהיה מותי זעקה של מחאה על אדישות העולם הצופה בהשמדתם של היהודים מבלי לנקוט אמצעים למנוע זאת".

 

נזכור ולא נשכח.

 

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by