ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
ויראלי 
האסון הכבד בדרך לירח: 50 שנה לשריפה הקטלנית בחללית אפולו 1, ושכמעט עצרה את המרוץ להנחתת אדם על הירח 

האסון הכבד בדרך לירח: 50 שנה לשריפה הקטלנית בחללית אפולו 1, ושכמעט עצרה את המרוץ להנחתת אדם על הירח

 
ויראלי |
 

חודש הבא ימלאו 50 שנה לאסון שכמעט ועצר את תוכנית החלל האמריקנית. מה שהיה אמור להיות יום חג, הפך לטרגדיה שעיצבה את השנים הבאות של נאסא. זהו סיפורה של אפולו 1

 
 
 
 
 
 
 
 
 
ניל ארמסטרונג על הירח
 ניל ארמסטרונג על הירח   צילום: רויטרס 
 
 

21 בפברואר 1967 היה אמור להיות יום חג בתולדות האנושות בחלל. אחרי שסוף סוף הצליחו להקדים את הסובייטים במרוץ החלל עמדו האמריקאים להיכנס לישורת האחרונה ולשגר את אפולו 1 - ניסוי ראשון לאב הטיפוס של החללית שתביא בסופו של דבר בני אדם אל הירח.

 

אפולו 1 לא כללה את רכב הנחיתה על הירח, שטרם נבנה אז, אלא רק את רכב השירות והפיקוד שבו יעשה הצוות העתידי את רוב המסע אל הירח וממנו, וחלקו אמור להחזיר את האסטרונאוטים בשלום לכדור הארץ. הטיסה הראשונה של אפולו נועדה להימשך עד שבועיים במסלול סביב כדור הארץ, ולבחון בין השאר את מערכות השיגור, הטיסה, הניווט והתקשורת.

 

 
צוות אפולו 1: צ'אפי (מימין), וייט (במרכז) וגריסום
 צוות אפולו 1: צ'אפי (מימין), וייט (במרכז) וגריסום   צילום: NASA 
 

פקד החללית היה האסטרונאוט הוותיק וירג'יל (גאס) גריסום (Grissom), האמריקאי השני שטס לחלל ומפקד החללית ג'מיני 3. איתו בצוות היו אדוארד (אד) וייט (White), גם הוא מוותיקי תוכנית ג'מיני והאמריקאי הראשון שעשה "הליכת חלל" - כלומר פעילות מחוץ לחללית, ורוג'ר צ'אפי (Chaffee) שזו הייתה אמורה להיות טיסתו הראשונה אל מחוץ לאטמוספרה.

 

את החללית החדישה בנתה חברת North American Aviation (בקיצור NAA), בפיקוח סוכנות החלל האמריקאית. זמן קצר לפני מסירתה הסופית לנאס"א הביעו אנשי הצוות חשש מפני הימצאותם של חומרים דליקים רבים בחללית, בעיקר וֶלְקְרוֹ (סקוץ' להצמדת משטחים) ורשתות ניילון. האסטרונאוט שהיה מופקד על הקשר עם NAA, ג'וזף שיאה (Shea) הורה לחברה להחליף את החומרים, אך לא פיקח על יישום ההוראה.

 

 

 

 
צוות אפולו 1 באימונים בבריכה עם המודול
 צוות אפולו 1 באימונים בבריכה עם המודול   צילום: NASA 
 
 

שורה של בעיות


בינתיים, הצוותים הטכניים ששקדו על הכנת החללית לטיסת הבכורה נאלצו להתמודד עם סוגיות חמורות הרבה יותר. תחילה הייתה בעיית תכנון שגרמה לתקלה במערכת אספקת החמצן לצוות, אחר כך תקלה במערכת קירור חשובה. רק אחרי יותר מארבעה חודשים של בחינות ותיקונים הוצבה החללית לבסוף על כן השיגור מספר 34 במרכז החלל על שם קנדי בפלורידה, בתחילת ינואר 1967 - חודש וחצי לפני השיגור המתוכנן.

 

ההכנות לטיסה נכנסו להילוך גבוה. הצוות, שהתאמן עד כה בעיקר בסימולטור, עבר כעת לחללית עצמה, שניצבה בראש טיל סטורן 1B שגובהו כבניין של 15 קומות. ביום שישי, 27 בינואר 1967, נכנסו אנשי הצוות לחללית לבחינה שגרתית שנקראה "ניסוי מנותק" (plugs out test), ונועדה לבחון את תפקוד המערכות העצמאיות של החללית, כמו אספקת חשמל וחמצן בזמן אמת, בלי מערכות התמיכה של מגדל השיגור. הבדיקה לא נחשבה מסוכנת משום שמכלי הדלק של טיל השיגור ושל החללית היו ריקים.

 

באחת בצהריים נכנסו שלושת האסטרונאוטים לתא הפיקוד, לבושים בחליפות כלל, ונחגרו למושביהם בעזרת הצוות הטכני - כמו שמתוכנן בשיגור עצמו. דלת התא ננעלה, והאסטרונאוטים החלו לתרגל עם חדר הבקרה את הליך הספירה לאחור. הניסוי הופסק כעבור דקות אחדות לאחר שגריסום התלונן על ריח חמוץ בחמצן המוזרם לחליפה שלו. התקלה נבדקה במשך יותר משעה, ומשלא נמצא דבר חודש הניסוי. כעת נאבקו הצוותים בתקלות חוזרות ונשנות במערכת הקשר, וגריסום המתוסכל העיר בעוקצנות "איך נגיע לחלל אם אנו לא מסוגלים לתקשר בין שני בניינים?" הספירה לאחור הופסקה שוב וטכנאים נשלחו לתקן את התקלה. אחרי יותר מחמש שעות של המתנה ותקלות קיוו האסטרונאוטים להתחיל סוף סוף את הליך השיגור.

 

 

 
מודול ה "אפולו 1"
 מודול ה "אפולו 1"   צילום: NASA 
 

אש ומחנק


בשעה 18:31, בעוד ההכנות לחידוש הספירה לאחור נמשכות, נשמע קולו של גריסום צועק בקשר "שריפה!". שתי שניות לאחר מכן נשמע קול אחר, כנראה של צ'אפי, צועק "אש בתא הטייס!" ואחרי עוד 6.8 שניות של רעש סטטי במערכת הקשר נשמע קול זועק, כנראה של וייט: "שריפה חמורה!... הוציאו אותנו!"

 

וייט, ששכב במושב הימני הקרוב לדלת, ניסה לפתוח אותה. אף על פי שהוא היה אדם חסון במיוחד, לא היה לו שום סיכוי. הדלת הורכבה משני חלקים נפרדים, שהפנימי מביניהם אמור להיפתח פנימה לתוך החללית, והוא תוכנן כך שלחץ האוויר הגבוה בפנים (לעומת החוץ) יסייע לאטום אותו, כנהוג במטוסים. הגזים שהשתחררו בדליקה העלו מאוד את הלחץ בתוך התא, ושום בן אנוש לא היה יכול לפתוח את הצוהר, על אחת כמה וכמה לא כשהוא נחנק מעשן.

 

הטכנאים המבועתים במגדל השיגור ניסו לפתוח את החללית מבחוץ, אך החום והעשן הקשו עליהם. מסכות הגז שלהם התאימו לסכנת גזים רעילים ולא לעשן סמיך. חלפו רק חמש דקות עד שהם הצליחו לפתוח את התא, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. כל שנותר היה לפנות את שלוש הגופות מתא החללית המפויח.

 

 
שאריות המודול החרוך לאחר השריפה
 שאריות המודול החרוך לאחר השריפה   צילום: NASA 
 

מסקנות ולקחים


בדיקת הגופות העלתה כי אף על פי ששלושת האסטרונאוטים סבלו מכוויות נרחבות, הם מתו עוד קודם לכן מחנק: האש התיכה את צינורות החמצן שלהם, וכשנחשפו לאוויר רווי העשן הם נשמו מנה גדושה של פחמן חד-חמצני, הנוצר בתהליכי בעירה, ונחנקו למוות.

 

נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון אישר לוועדה של נאס"א לחקור את התאונה בעצמה. הוועדה קבעה כי האש התלקחה בשל קצר חשמלי באחד ממכשירי החללית, אך לא הצליחה לקבוע באיזה מכשיר מדובר. כמו כן התברר כי אחד הגורמים לתוצאה הקשה של השריפה היה ההחלטה להזרים לתא החללית חמצן טהור במקום תערובת של חמצן וחנקן, ובלחץ גבוה מעט מהלחץ האטמוספרי, שהקשה כאמור על פתיחת הצוהר גם בתנאים רגילים.

 

רבים מהחומרים הדליקים שהותקנו בחללית, כמו הוולקרו ורשתות הניילון, הוסרו אמנם, אך אחרים נשארו ותרמו להתלקחות המהירה של האש. גם התכנון של דלת התא, שלא איפשר לפתוח אותה במצב החירום, נרשם בין הגורמים לאסון. בחלליות אפולו הבאות הותקנה דלת המורכבת מיחידה אחת הנפתחת כלפי חוץ. גם הרכב האוויר בחללית שונה בעקבות האסון, חומרים דליקים סולקו מתא החללית ושופר הבידוד של חוטי החשמל ברכיבים האלקטרוניים. אפילו חליפות החלל עוצבו מחדש, מחומרים עמידים יותר.

 

 
צוות אפולו 1: החקירה העלתה כי הסיבה לאסון הייתה קצר חשמלי
 צוות אפולו 1: החקירה העלתה כי הסיבה לאסון הייתה קצר חשמלי   צילום: NASA 
 

ממשיכים לירח


במקביל ניהלו שתי ועדות של הקונגרס בדיקות עצמאיות של האסון ושל התרבות הארגונית בסוכנות החלל. הוועדות מתחו ביקורת נוקבת על ראשי נאס"א, אך הנשיא ג'ונסון, שהיה תומך נלהב של תוכנית החלל, הדף את רוב הביקורת הציבורית. מי ששילם את עיקר המחיר על הטעות היה שיאה, האסטרונאוט שפיקח על ייצור החללית ב-NAA. בעקבות האסון הוא התמכר לסמים ולאלכוהול ובסופו של דבר הועבר לתפקיד מטה, בידיעה שלעולם לא יטוס לחלל. כעבור חודשיים התפטר מנאס"א. הוא עבר בחברת נשק, ובהמשך מונה לפרופסור להנדסה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, שם נשאר עד מותו ב-1999.

 

בכירים בנאס"א גלגלו את האחריות לאסון בעיקר על חברת NAA ודרשו את התפטרות מנהליה. בסופו של דבר פיטרה החברה את המהנדס הראשי שלה.

 

בצל האסון הכבד, היה ברור לסוכנות החלל האמריקאית שהמרוץ לירח נמשך ביתר שאת, בעיקר לאור דיווחי מודיעין שמסרו כי ברית המועצות עושה הכנות משלה לטיסה מאוישת לירח. לאחר תיקון הליקויים וחידוד נהלי הבטיחות ביצעה נאס"א שלוש טיסות ניסוי לא מאוישות של חלליות אפולו, שקיבלו את השמות אפולו 4, 5 ו-6 (משימות 2 ו-3 היו ניסויים של טיל השיגור בלבד, בלי חללית). רק באוקטובר 1968, שנה ותשעה חודשים אחרי האסון, חידשה נאס"א את הטיסות המאוישות במשימת אפולו 7, שנועדה לבדוק את החללית המשופרת במסלול סביב כדור הארץ.

 

 

 
קומנדר יוג'ין קרנן מניף את דגל ארה"ב
 קומנדר יוג'ין קרנן מניף את דגל ארה"ב   צילום: נאס"א 
 

בתשעת החודשים הבאים עבדה סוכנות החלל בקצב מטורף ושיגרה ארבע טיסות אפולו מאוישות לבדיקת שלבים שונים משימת הנחיתה על הירח. המשימה הרביעית הייתה הדבר האמיתי. ביולי 1969 נחתה אפולו 11 על הירח ובפעם הראשונה הניח אדם את כף רגלו על גרם שמימי אחר. גם ברגע ההיסטורי ההוא זכרו רבים בנאס"א ובארצות הברית כולה את המחיר הכבד ששילמה אמריקה - גם בחיי אדם - בדרך לניצחון במרוץ לירח.

 

 

הכתבה הופיעה במקור באתר מכון דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון וייצמן למדע

 

 

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by