ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
!6:1 

!6:1

 
 
צביקה בשור

הלוזרים של הולנד לא הצליחו להביס את השד הקטן ששוחה להם בלב, ומפריע להם לבעוט פנדלים כמו שצריך. אירופה לא הצליחה להבין שהגנה היא מילת גנאי רק אם אתה לא יודע לשחק אותה. איטליה לא הצליחה להפסיד, כי היא פשוט לא תכננה לנצח. היורו מתחיל להראות פחות כמו "יורו", ויותר כמו אליפות אירופה

 
 
 
 
 
 
 
 
 

ברשותכם, נפתח בשיר ילדים

 
- עלי באבא!

- מה אתם רוצים?

- לפרוץ את החומות!

- אז מה אתם רוצים? תלכו ליוגוסלביה, פה זה חצי גמר פה.
 

לא נהניתם, הא?

כמה זה נפלא שחיים משיעמום. דל פיירו, פסוטו ואבוקסיס בחגיגות בארץ זרה (רויטרס)
 כמה זה נפלא שחיים משיעמום. דל פיירו, פסוטו ואבוקסיס בחגיגות בארץ זרה (רויטרס)   

מגיע לכם. למה מגיע לכם? הנה סיפור שיבהיר את הנקודה. 1997, אי שם בערבות איטליה הקרות. חבורה של 11 שחקנים עם שלושה אריות על הלב עולה על כר הדשא כדי להוציא תיקו. נקודה אחת ועלינו למונדיאל, הפסד ואנחנו צריכים לנסות את מזלנו בהצלבה. האיטלקים טובים יותר, וזה ברור לכל אחד ואחד ממשתתפי וצופי המשחק, כולל זה שיושב בדירה בחולון ומחזיק אצבעות מרחוק-רחוק, אבל חייבים להוציא תיקו.

תוך פחות מדקה מתחילה להתברר התמונה. האיטלקים, בראשם הפליט מצ`לסי, הלא הוא ג`יאנפרנקו זולה, שוחטים את האנגלים במרכז השדה (לאאא!! באמת?) ולא נותנים לתינוקות של הודל לעשות שום דבר מלבד להתגונן. 90 דקות של חירוף נפש עילאי, הניצוחם של אדאמס וסימאן מסתיימות באפס-אפס הירואי. 90 דקות של כסיסת ציפורניים, שך הרחקות בשניה האחרונה, של אומץ אדיר וכדורגל טקטי נפלא ומכוער כאחד, מסתיימות בשירה אדירה של החתום מטה, והרגשה שכרגע נעשתה היסטוריה. אפס-אפס, אתם מבינים, אין תוצאה נעלה מזאת כששמת לעמך את המטרה להשיג אותה.

תבינו רגע, משחק שלם, 120 דקות ארוכות של כדורגל. מיליון ואחת אפשרויות סטטיסטיות ומעשיות להבקעת שערים, וכלום. מיליארד פעם יכל הכדור לעבור את השחקן, להגיע לחלוץ ההולנדי בתזמון הנכון, להטעות את טולדו, לזוז את המילימטר הנוסף מהקורה ולהכנס פנימה, מעיף את הסקואדרה אזורה לקיבינימאט. אבל לא. שום דבר. אפס-אפס. גבורה.
 
 

מה שבע? מה כמה?

גמר הולך לאיבוד דרך הפנדל. דה בור מחשב את קיצו בדרך לטולדו (רויטרס)
 גמר הולך לאיבוד דרך הפנדל. דה בור מחשב את קיצו בדרך לטולדו (רויטרס)   
עומדים שני אנשים שווים. האחד מכונה על ידי חוקת הכדורגל "שוער" והשני "בועט". ביניהם רק כדור אחד, לבן ושחור, מלא באוויר. עין מול עין, לב מול לב, יד מול רגל. האיש הבועט מתקדם אל הכדור, מניף את הרגל, השוער מנתר מרגל אחת למשנתה, עוד והרגל פוגעת בכדור...

אבל זה לא ממש מדויק הרי. בכל זאת לבועט יש יתרון ענק. הבועט תלוי רק בעצמו, ואם יבעט כמו שצריך, אין לשוער סיכוי גדול להציל את שערו וקבוצתו מגדילתו של טור הספיגה בנקודה אחת נוספת. בסופו של דבר, פנדל הוא מבחן שבין אדם לעצמו, בין אדם למקום שלו בתוך המארג הגדול הזה שבו נמצא משחק הכדורגל, המארג שנקרא החיים.

שש פעמים הם עמדו מול עצמם היום, ההולנדים. שש פעמים הם הסתכלו אך הכדור, אולי גם פעם אחת העיזו להישיר מבט אל טולדו, וחמש פעמים הם החמיצו. זה לא סתם שברצלונה ההולנדית חתכה את ואן חאל, זה לא סתם שבהייבורי מלחשים דברים בדבר הלוזריות לכאורה של דניס ברגקאמפ. זה לא מקרה חוץ מיאפ סתאם, אף אחד מהשחקנים ההולנדים שעלו על כר הדשא היום, לא לקח אליפות עם הקבוצה שלו השנה. רוח של לוזריות עמוקה שורה על המחנה ההולנדי מאז התפרקה לה אייאקס הגדולה של ואן חאל וליטמאנן, ושום יוגוסלביה לא יכולה להסתיר את העובדה הזאת.

וכמה טוב שהם בעטו שש בעיטות. וכמה טוב שרק אחת נכנסה. וכמה טוב שקלייברט הכניס את האחת ההיא. שש, אחת, קלייברט. אותן מילים, מנגינה שונה לגמרי. סאבו מילוסביץ` זוקף את הצווארון בקברו.

 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by