ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
מי מפחד מ-Gmail? 
 
 
אודי יוגב

מתמוגגים משירות המייל החדש עליו הכריזה Google? היינו רוצים להסב את תשומת ליבכם לצד האפל של הדואר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
חברת החיפוש מספר אחת עשתה לנו תרגיל יפה באחד באפריל, כאשר יצאה בהכרזה אותנטית למהדרין על שירות דואר חדש שיספק לכל משתמש לא פחות מג'יגה של נפח אחסון. אם בהתחלה ניסו הספקנים לאתר את הקריצות החבויות עמוק בתוך טקסט ההכרזה כדי לחשוף את כוונתה ההיתולית של Google, הרי שעכשיו כבר אין ברירה אלא להאמין לה שהיא מתכוונת לזעזע את שוק שירותי הדואר האינטרנטי עם תיבת דואר חינמית גדולה פי מאה ויותר ממתחריה ויכולות חיפוש מתקדמות. נראה שלנו כגולשים נותר רק לברך על ניעור התחום, בעקבותיו תעלה פלאים רמת השירותים שאנחנו נהנים מהם. או שמא לא הכל כל-כך ורוד בממלכת Gmail?

Google מתכוונת לממן את השירות על ידי מיקום פרסומות בהודעות דואר נכנסות. החברה, נאמנה תמיד לרעיון לפיו אם אתה מטריד את הלקוח, הלקוח יפסיק להטריח את עצמו אליך, מתחייבת לפרסומות שיורכבו מטקסט וקישורים בלבד, בדומה לאלו שמוצגות מימין לתוצאות במנוע החיפוש שלה. לא באנרים מצלצלים ולא פופ-עפים חמקניים יפריעו לנו להתרכז בדואר שלנו. עד כאן זה לא נשמע מטריד, נכון? כמה קישורים פרסומיים ממוקמים בצד המסך הם תשלום צנוע בעבור ג'יגה מקום.

אלא שבניגוד למתחרים שמציגים לצד הודעות הדואר פרסומות אקראיות, Google מתכוונת לספק פרסומות ממוקדות, מותאמות אישית, וזאת על ידי סריקת המייל וחיפוש מילות מפתח מתאימות. למשל, אם הודעה נכנסת תכיל את הצירוף "בעיה במחשב", Gmail ידאג להדביק לכם בטור הימני פרסומת או שתיים למעבדת מחשבים. מנגנון התאמת הפרסומות הזה, מלבד הפוטנציאל שלו לייצר רגעים משעשעים או מביכים (אני מחכה בקוצר רוח לראות אילו פרסומות ימצאו מתאימות למכתבי אהבה לוהטים), צריך לעשות דבר שאף אחד, חוץ אולי מה-FBI, עוד לא עשה עד עכשיו: לקרוא את המיילים שאתם מקבלים. כבר לא נשמע כל-כך תמים, הדוור האלקטרוני שלנו.
 
 
כמובן ש-Gmail "יקרא" את הדואר רק במובן מאוד מסוים, ויהיה מוגזם לגמרי להתייחס לזה כאילו כל דואר שעובר דרך המערכת נחשף לזוג עיניים נוסף, מלבד אלו של השולח והנמען. כפי ש-Google טורחים להדגיש, סריקת המיילים היא אוטומטית לגמרי, והדבר היחיד שהמחשב ימצה מתוך ההודעות הוא את מילות המפתח שהוא מזהה. איזה נזק יכול להיגרם מכך? Google משווה את התהליך למה שקורה כאשר תוכנה חוסמת דואר-זבל מנתחת את התוכן של הודעת דואר כדי לקבוע אם היא מתאימה לפרופיל של ספאם, אולם המציאות קצת יותר מורכבת. על ידי איסוף לאורך זמן של מילות המפתח שימצאו במיילים, תוכל החברה לבנות פרופיל מפורט למדי של תחומי העניין של כל אחד מגולשיה, ועלולים להיות גופים שיהיו מעוניינים, מסיבות מסחריות או אחרות, בפרופילים האלה. Google מצידה מבטיחה שהיא לא תשמור את תוצאות סריקת המייל ולא תעביר אותן לאף גוף חיצוני, ואין שום סיבה טובה לחשוב שהיא תרצה להרוס את אמינותה במעשה כזה.

תכונה אחרת וחיובית בעיקרה של Gmail – גודל התיבה – עלולה גם היא להתגלות כסכנה לפרטיות שלנו. ג'יגה נפח אחסון מקוון למייל משנה את חוקי המשחק שהיו נהוגים עד כה. אם התרגלנו שהמייל האינטרנטי הצנוע משמש אותנו רק לזמנים שאנחנו רחוקים מהמחשב הפרטי, או כתחנת ביניים עד לאחסון קבוע יותר על הדיסק המקומי, הרי שאלף מגה-בייט בחינם ועוד יכולת חיפוש יעילה ישכנעו אותנו במהירות להסתמך על Gmail בלעדית כארכיון הדואר שלנו. השרתים של Google יתמלאו בתכתובת האי-מייל של לקוחות, בתיעוד שהולך שנים אחורה. מאגר כזה של מידע עלול להיות מפתה מאוד במקרים מסוימים עבור זרועות אכיפת החוק, מה גם שהחוק האמריקאי מקל עליהן את הגישה לדואר שגילו חצי שנה ויותר, או עבור אינטרסים פרטיים שימצאו דרך לא חוקית לחדור לשרתים. אפילו מחיקת הודעות מתיבת הדואר לא תבטיח במאה אחוז שאי אפשר יהיה להציץ אל השיחות האינטימיות שלכם, לפי התיאור של Google עצמה: "עותקים של אימיילים יכולים להישאר במערכת שלנו גם לאחר שמחקת אותן מהתיבה או סגרת את חשבון הדואר שלך". הפחדים – המוגזמים לעיתים קרובות - מתבטאים היטב בתגובות בפורומים, כמו זו הבאה שנלקחה מאתר www.webmasterworld.com: "נראה כאילו החזון הסופי של Google הוא שליטה\פיקוח על כל המידע שעובר ברשת, ו-Gmail הוא רק עוד צעד בדרך לשם".

אבל בואו נניח בצד את החשש מדליפת מידע אישי אל מחוץ ל-Google או מהיותם של הרבה מנתיבי הגישה למידע באינטרנט מרוכזים תחת ידיה של חברה אחת. הבעיה הבסיסית היא בעצם השימוש במסרים הפרטיים שלנו כדי לייעל את מכונת הפרסום. אנחנו חשופים לפרסומות באופן בלתי פוסק ובלית ברירה. התרגלנו שהן מפריעות לנו חמש פעמים באמצע הסרט (תודה ערוץ 2) ומכסות את צידי הדרכים בחומה של חיוכי מיליון דולר והבטחות שווא. הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו הוא שפרסומות יתחילו ללמוד אותנו באופן אישי ולרדוף אחרי המחשבות שלנו. בשלב הבא, אם לא נשים למנגנון השידול הזה גבולות, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו עם מצלמת אינטרנט שמנתחת את תוי הפנים שלנו ומתאימה לנו פרסומות בהתאם למצב הרוח, או עם מכשיר טלפון שפורץ לנו לתוך השיחה עם מבצעים מ-ד-ה-י-מ-י-ם רק בגלל שהזכרנו בשיחה סוודר.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by