ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
השיננית / רועי צ'יקי ארד 

השיננית / רועי צ'יקי ארד

 
 
רועי ארד

רועי צ'יקי ארד, זמר להקת פינג פונג (האירוויזיון, זוכרים?), פוצח בגלגול חדש כסופר: השבוע יוצא לאור ספר הבכורה שלו, "הכושי" (הוצאת "שדוריאן"), הכולל שירים ונובלה. לפניכם, בפרסום ראשון, הפרק הראשון של "השיננית", נובלת הבכורה של צ'יקי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עטיפת ``הכושי`` מאת רועי צ`יקי ארד
 עטיפת ``הכושי`` מאת רועי צ`יקי ארד   
ביום רגיל פשוט איני מוצא את עצמי ברחוב בזל. סוג הבחורות שסביר לפגוש ברחוב בזל לא מחבב אותי, ואני - אני לא אוחז בנתונים הנדרשים על מנת לקבוע בביטחון אם אני מרגיש סימפטיה אל "הבחורות של בזל": לא אשקר, עוד לא הגעתי לידי עמדה של ניפוי אצל אותן נערות. כי הן מהרגע הראשון הגיבו כלפי בביעות שאנן נוסח צפון העיר: השלים הצבעוניים שלי בחורף; אהבתי למכנסון הקצר בקיץ; גילי הבשל. הבחורות של בתי הקפה של בזל, פניהן מאובקים בסוודר מדויק של איפור - הן פשוט לא מביטות אלי כשאני מתיישב בבתי הקפה האלה, עם הקפה המשוכלל והכיסאות העשויים קש קריר. וגם קטטות לא מתלהטות בבזל.

אין לי סיבה לשתות קפה במקום שבו לא ידברו איתי בנות ולא יקוטטו לידי קטטות. אני רואה בהסבתי בבית קפה מופע - למעשה, שני מופעים: המופע שלי ומופעו של הציבור. בישיבה בקפה אני מצפה להיחשף אל פעלתנות שאפשר לסכם אותה במשפט מזן הנושא-נשוא-מושא, למשל: מישהו התעלף לפתע על הרצפה. כך אוכל לפחות להועיל לעצמי כבעל טור ולהעשיר את הידע שלי על אודות חיוניות האדם - אף שהטור שלי אינו נסוב בצורה ישירה על עניינים הקשורים לחיוניות האדם.

אבל בבזל דבר לא קורה: הבנות יפות, המלצריות יעילות (אליהן אני מתייחס כאל אחיות; יופיין אינו משנה לי), הקפה מעולה, הכריכים מהשולחנות ליד אסתטיים (איני נוהג לסעוד בבתי קפה). אבל הדבר דומה לסיבוב הווילות בסביון שעשיתי עם המשפחה בילדותי במכונית הסובארו דה לוקס: הסתובבנו והערנו לגבי טוב הטעם או לחלופין מגרע הטעם של העשירים השונים, ובתדעוכי הצהריים חזרנו. ובכן, בזל הוא לא האזור שלי. אף פעם לא שכבתי עם אשה מבזל. אין לי חברים מבזל. על אף היותו מופז שמש, זהו רחוב חסר תועלת, שהיו יכולים להופכו מצידי לבריכה אולימפית. אבל גם אז לא הייתי הולך לשם: אני אלרגי לצחנת הכלור.
 
 
כלומר כלור עושה לי פריחה אדומה, דיונונית, במצחי ולפעמים גם בעורף. מבכר הייתי שיקימו בבזל עיר נמלים אדירה. זו לפחות עשויה להיות איזושהי אטרקציה לתיירים. שהרי באיזה מקום בעולם מצונר קילומטר שלם של עיר נמלים? ומאיפה ילקטו את כל הנמלים לבזל החרבה? האם מבתים פרטיים? טוב, אין צורך למהר ולצנצן נמלים מסכנות, ממילא לעולם לא מקבלים את ההמלצות שלי, ואין סיבה שדווקא הצעה זו תקוים כהלכתה.

למרות כל אשר צוין, בערך כפעם בשנה אני נוטל את עצמי אל תוך מתחם בזל. הסיבה לכך נעלית ממני; אולי עיר הנמלים שלי מתרקמת שם? זהו אופיי הטוב, ככל הנראה, מזגי הפשרני - מזג שאיש אינו משער כי אני מחזיק. אני עולה בדיזנגוף סנטר על הזוטובוסים המצחיקים האלה, גביעי האלומיניום הפורנוגרפיים החסרים מעקה, קפיצים או הגינות - שבטור שלי חיסלתי להן פעם אחת את הצורה! - מיטלטל בצמוד לתייר יגוע ממאוריציוס (נאמר) ויורד בבזל המעטירה. הדבר קורה פעם בשנה, ולכן אני לא יכול לראות בבזל, כפי שכבר ציינתי, חלק מ"המסלול הקבוע". למעשה, חישוב פשוט יראה כי הסיכוי שאקום בבוקר ואסע לבזל עומד על 0.3 אחוז, ליתר דיוק 0.28 אחוז. חישוב נוסף יוכיח שהדבר הופך אותי לאדם שמופיע מעל הממוצע בבזל. כי אם בישראל בת שישה מיליון הנפש היו כולם מבלים בבזל כמוני - פעם בשנה - היו מתייצבים באותו רחוב צדדי למחצאין 438.36,16 אנשים ביום. כלומר 685 איש בכל שעה נתונה ביממה. אבל זה תיאר את מה שעשיתי - נסיעה לבזל.

התיישבתי בבית קפה כלשהו, ששמו לא נזכר בשלט ולכן אני לא יכול להמליץ עליו לטוב ולרע, והמתנתי למלצרית, רזונת יפהפיונת שכבר מהחלון התרשמתי ממנה. כאמור, לא התכוונתי לפלרטט איתה; אני רואה במלצריות נשים ממשפחתי - אחיות או מעין דודניות מתולתלות. אבל לזו היה בדיוק סוג הכחישות שאהבתי, כחישות שמעמידה את החזה בפרשנות מעוותת: שדיה נראו כמתקרסים מהגוף כמו מתלי מעילים הפוכים.

אלא שלידי גהר דווקא המלצר של המקום, טיפוס מסוג שאיני אוהב; איני אוהב מלצרים בעלי פאות לחיים משומנות; אני מרגיש שהם מעיקים איפשהו על גבריותי.

אך זה התברר כסימפטי מאוד. "אולי אגניב אליך כמה עוגיות", פנה אלי בחיוך לא בזלי. והדבר אכן קרה: לשולחני שטו שתי עוגיות קשוחות, שבתוכן מעין עיגולים אפורים עשויים אגוזים שבורים או שקדים שבורים או אולי איזוטופ של פלוטוניום - איני בשלן. כעבור חמש דקות הבחנתי בכך שהמלצר מתבונן בי בעיניים סקרניות.
 

"נו, איך העוגיות?", שאל בעונג.

"אחכה לקפה. אני נוהג לטבול אותן בקפה".

"ובכל זאת?".

"לא. הן נראות קשות מדי. עכשיו השעה מוקדמת עדיין".

"טעם קצת".

"לא, לא, יש לי דלקת חניכיים. אמתין עד הקפה", התעקשתי. כיום איני יודע מדוע אמרתי זאת - איזה כוח נעלה הביא אותי לומר "דלקת חניכיים". זהו נושא שכלל לא התעניינתי בו, כלומר דלקות חניכיים. אני מתעניין בתחבורה, בשל עבודתי, ובנשים, מתוקף רווקותי, אבל בחניכיים??? מבחינתי כל הפה הוא גוש אחד ויחיד, והפרטתו לאזורים שונים אינה צריכה לעניין אותי במאום.זו לא הבעיה שלי. קיימים בוודאי האנשים שממונים על בריאותו של הפה.

הניבים, זגוגית השן, החניכיים, העששת, כתרים.

"אם יש לך דלקת חניכיים, אז אתה חייב ללכת לשיננית שלי. היא יחסית יפה".

"מה אתה אומר!".

"לגבי שיננית היא ודאי יפה", הסביר המלצר.

אף שלמלצר הזה היו פאות לחיים משומנות, נוצרה בינינו אי-איזו אחווה דמומה - כאילו חילקנו בינינו בצורה הוגנת שוק עסיסית של עוף.

"כבר יש לך חניכיים אדומים?", שאל בעניין.

"אני חושש שכן. כתומים כהים".

מלבד העוגיה, השיח הדנטלי וכל שקרה בעקבותיהם, זו היתה יציאה רגילה, טראומטית במידה סבירה, אל בזל: עשיתי עיניים מצועפות לבחורה מולי, מהסוג עם הבגדים הבהירים מדי, זו הזווית שבה אני נראה בצורה הטובה ביותר, אבל היא החליפה צד בשולחן. למעשה, היתרון של בזל הוא שזה לא האזור שלי. אני יכול להשפיל את עצמי כאוות נפשי בלי שהדבר ייוודע לעולם למעגל מכריי. הדבר דומה לבילויים שלי בחו"ל במסגרת כל אותן ועדות משמימות, קונגרסי אין קץ בשפות שלעולם לא אדע: האם בין טוקיו ליוקוהמה דרוש חד פס או תלת פס? איים מלאכותיים - טוב או רע?

שם אני יכול לעשות עצמי שיכור ולצבוט עכוזים כשאחפוץ בכך. פעם אחת, בתחילת ימי כעיתונאי, התנגשתי בקונגרס מהסוג הזה (גשרים ניידים) בעכוזה של שרת התחבורה של גואטמלה, שהיתה מלכת יופי בשנות השבעים ואף הגיעה למקום הראשון במעין פסטיבל ילדים - היה לי איתה קטע מיני מסוים, שעליו אני גאה מאוד (הערת אגב: השתכנתי אז במלון בלי אמבטיה בחדר. יש לדרוש, אם אתם נוסעים לסן אנטוניו, דף רשמי שיעיד כי קיימת אמבטיה בחדר המושכר).

ובכן, כחלוף עוד שתי הזדמנויות רומנטיות שירדו לדומן, הרגשתי די מריר כדי לצאת מבית הקפה. ביקשתי חשבון מהמלצרית. והחשבון הגיע עם הטלפון של השיננית, תאודורה שוונץ. המלצר חייך אלי מעבר לבר, מנגב כוס עם מטלית ומזכיר חיית מחמד בחיוכו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by