ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
תעצרו את דיזינגוף, אני רוצה לרדת 

תעצרו את דיזינגוף, אני רוצה לרדת

 
 
איל שפירא

עינת, כיכר רבין, 01:45

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עינת. "כולם נראו לי כאלה נהדרים" (צילום: איל שפירא)
 עינת. "כולם נראו לי כאלה נהדרים" (צילום: איל שפירא)   
אחרי טיול מדהים בחו"ל חזרה עינת לארץ עם ג`ט-לג היסטרי. "חייתי רק בלפנות בוקרים, אבל רגועה בטירוף. הכל קול. כל דקה עברה כמו חמש דקות. שאנטי".

"יום שבת. קצת לפני חצות ואני- כמו הארנב של אנרג`ייזר שלקח ספידים". שזופה, קורנת, וערנית בטירוף. לישון לא יכלה, ולכן התקשרה לחברה היחידה שעדיין היתה ערה. סיכמו להיפגש ולראות תמונות מחו"ל. הניעה את הפיאסטה המקרטעת ("אוטו סטבילי"), והגיעה לדיזינגוף עם "גופיה, שורטס, מבורדקת, עיניים פעורות ואניצי שיער שבורחים לצדדים. ממש לא מפתה".

והנה זה מתחיל. רק יצאה מהאוטו, ניגש אליה עלם יפה-תואר. "הייתי חייב לעצור. הרגשתי שאני עומד לפספס את הדבר של החיים שלי. לאן את הולכת?". ככה. פשוט. המתקתק לא הסתפק במחווה המילולית. הוא נטל את ידה, הביאה לשפתיו ונשק קלות. "נעים מאוד. אני אלון ואני חושב שאני מתלהב".

עינת חייכה. בכלל, החיוך מרוח לה על הפנים מאז הג`ט-לג. "כולם נראו לי כאלה נהדרים. הכל
נראה ורדרד ועגלגל באותם ימים". אמרה שהולכת לחברה. הציע שיבוא איתה. יאללה בוא. "איזה בחור הוא היה. מאלה שאומרים את כל המילים הנכונות. אתה מכיר את הטיפוס?"

 

ישבו שעות. ראו תמונות. פלירטטו. אבל אלון לא ממש עניין אותה. הכל היה מעניין אז, אבל שום דבר לא ממש עניין. הייפר כזה. בשלוש ומשהו לפנות בוקר פיהקה פיהוק של "נגמרה החגיגה", אבל הוא לא ממש היה להוט להיפרד. "רצה לבוא אלי. להמשיך אצלי את הלילה. אמר לי לא להיות בנאלית כמו כולן". כן, אה? היא רמזה ליפיוף בעדינות שהלילה היא בקטע של אלכסון סולו במיטה החמימה.

אחרי דקות ארוכות של משא ומתן התחיל אלון לבכות. "אני נשבעת לך! הייתי בהלם. כולה מכיר אותי שעתיים! וואוו! סטופ!"

"בואי נתחיל מהתחלה" הוא ניסה. איזה התחלה? מכירים שעתיים והוא רוצה להתחיל מהתחלה.
כשהוא שאל אותה מה עליו לעשות עם כל מה שהוא מרגיש עכשיו, עשתה עינת יו-טרן לכיוון האוטו שלה. עוד פסיכי עם חרדת נטישה. ברגע ששלפה את המפתחות מתיקה, שמעה מעברו של הכביש "סליחה? רוצה שאני אקח אותך הביתה?". נהג מונית צעיר ושופע קסם.

"אולי יהיה לך מזל. האוטו שלי לא תמיד מניע. אתה נהג זהיר?".

במקום לענות לעניין, הפך נהג המונית לקלישאה פואטית ואמר "כשאת הולכת, יש סביבך אור, כאילו את השמש בכבודה ובעצמה. שמת-לב לזה?".

"אני שמחה", אמרה. הפיאסטה הניעה כמו גדולה. "אם היית נשארת פה עוד כמה דקות, בטוח הייתי מתאהב בך".

"נסעתי".

הרמזור השני היה אדום. עצרה. בית קפה בתהליכי סגירה וקיפול כיסאות. עמדו שם אדם מבוגר, ובחור צעיר. כנראה אב ובן. המבוגר התכופף ושאל לאיזה כיוון היא נוסעת. הם היו צריכים להגיע לגבעתיים. "יש מוניות" אמרה. "את צריכה לראות מה קורה סביבך. כמו אור", חייך הצעיר.

"יש אור ירוק ברמזור ואני צריכה להגיע הביתה", קטעה את תהליך החיזור הפוטו-סינטזי ונסעה.
"התפללתי שהגל הירוק ברמזורים יימשך עד הבית. רק להגיע הביתה, למיטה שלי. לבד". המזל הטוב של האור הירוק פסק כבר ברמזור הבא. לידה עצרה מונית. "תאמין לי, נראיתי כזאת ג`יפה, לא מפתה, וכולם מתאהבים בי ומספרים לי על איזו הילה שאופפת אותי".

נהג המונית קלט את המצוקה. "מה קורה?".

"אתה באמת רוצה לשמוע?", נאנחה, "התאהבו בי שלושה אנשים, וכל זה, רק בדיזנגוף. מה אתה אומר על זה?"

נהג המונית חייך. "דיזינגוף עוד לא נגמר, מותק".

עינת לא ידעה אם לצחוק או לצחוק עוד יותר. "אור אדום. אור ירוק. מה זה משנה? שמתי רייס עד הבית, מבט ישר קדימה וחלונות סגורים. תנו לי רק ללכת לישון. לבד!"
 
 
לתגובות: eyalsh1@nana.co.il
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by