ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
אבו דיסק 

אבו דיסק

 
 
אורי רודריגז

אבו דיס היא סמל, אבל ריק בעצם מתוכן: המציאות היא שמכתיבה את החיים באבו דיס ובירושלים, לא ברק ולא ערפאת. היחידים שהחזרת אבו דיס תשנה עבורם משהו, אם בכלל, הם סוחרי המקום. "עכשיו יעשו מפה יענו פלסטין, והיהודים יפסיקו לבוא", הם אומרים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הפגנת הימין נגד מסירת אבו דיס. שבע דקות מהעולם השלישי (רויטרס)
 הפגנת הימין נגד מסירת אבו דיס. שבע דקות מהעולם השלישי (רויטרס)   

לא המצב הפוליטי הביא אותי השבוע לאבו דיס בצפון ירושלים. אולמרט לא הזמין אותי לסיור, הרב עובדיה לא צרף אותי למסוק, אפילו עראפת לא התקשר וביקש שאבוא לראות את בניין הפרלמנט החדש: פשוט הזדקקתי לשולחן עבודה חדש. כמו ירושלמים רבים נוספים, זה בערך הקשר היחיד שיש לי עם יישובים ערבים הסובבים את הבירה דוגמת אבו דיס.

הקשר הזה לא ממש מעניין את ברק, עראפת וקלינטון. מצד שני, גם תושבי אבו דיס עצמם לא מעניינים את האישים הנ"ל, כך שאפשר לקרוא לזה סטטוס-קוו.

למעלה מעשרים אלף איש מתגוררים כיום באבו דיס ובעזרייה, שהגבולות ביניהן הטשטשו בחלוף השנים, וכיום הן כמעט עיר אחת. "רצף מוניציפאלי", כך מכנה אולמרט שכונות יהודיות בירושלים שהוא מעוניין לחבר אותם יחדיו, גם למעלה אדומים יש לו תוכניות. באבו דיס אין רצף ברחובות, אולי בכדי שהביוב המוניציפאלי יוכל לזרום במורד הרחוב ללא הפרעה.

שבע דקות נסיעה מירושלים מספקים לתייר המזדמן חוויה חדשה: העולם השלישי כבר כאן, לא צריך להרחיק עד הודו. ברחוב מסתובבות עיזים שנוברות בפחי האשפה בחיפוש אחר מציאות אכילות, העיזים, כמו תושבי אבו דיס עצמם, יודעות שלא עראפת ולא ברק ינקו להם את הרחובות.
 

הפסטיבל התקשורתי סביב ה"קירבה המסוכנת" של אבו דיס לירושלים משעשע ירושלמים רבים. תושב שכונת גילה בירושלים, יכול להגיע לבית לחם שבשליטת הרשות הפלסטינית בחמש דקות הליכה, דקה וחצי ברכב כולל מחסום. בין בית לחם לעיר העתיקה מחבר כביש רחב ונוח (דרך חברון), רכב עם לוחית צהובה עושה את המסע מבית לחם לכותל בארבע דקות נסיעה, מחצית הזמן שהיה לוקח לאותו רכב מאבו דיס למזרח העיר. מיותר לציין שבדרכי העפר שבין בית לחם לירושלים יפגשו הצליינים הפלסטינים מקסימום בפקחים של רשות שמורות הטבע.

באבו דיס עצמה, יש מלבד נגריות ובתי מלאכה קטנים, גם מספר בעלי עסקים ויזמים זריזים, שהבינו כי זהות לאומית לא תביא להם לחם הביתה כמו ישראלים שיבואו לקנות. אחד מהיזמים הללו הוא אבו טאהר, שבבעלותו חנות יפה ומכובדת לדיסקים מזויפים.

אצל אבו טאהר, אותו אני מכנה ביני לבינו אבו דיסק, אפשר למצוא את האלבום החדש של שלמה ארצי, לצד ווינדוס 2000 כולל מספר סידורי וקוד, במחירים הנעים בין חמישה עשר לעשרים שקלים (צריך להתמקח). מיותר לציין שהחנות שלו מוצפת בלקוחות ישראלים מרוצים. "אני לא מבין מה הם רוצים" אומר אבו טאהר מבעד לצלילי אוסף הטראנס החדש, "הרי ממילא מהיהודים אנחנו לא מקבלים כלום כבר שנים, והשוטרים של רג`וב מסתובבים פה ומרביצים למי שהם רוצים. עכשיו יעשו מפה יענו פלסטין, והיהודים יפסיקו לבוא". גם בנגרייה לא מבינים על מה כל המהומה, "אין להם אפילו כסף לגמור לבנות את הברלמנט" מפרשן הנגר, "כולם רק אוונטות".

ברחוב האבו דיסי לא יוצאים השבוע מגדרם לקראת בואו הצפוי של הבוס החדש. הרשות הפלסטינית בעצם כבר שם, כמו בעטרות, כמו בשועפט, כמו במזרח ירושלים - שלוש מאות מטר מחלונו של אולמרט. דגלי הרשות כבר מתנוססים מעל כמה מסגדים, המגבניקים שמסיירים בעיר פעמיים ביום כדי לצאת ידי חובה, חולפים על פניהם כאילו היו אויר.

אבו דיס היא סמל, אולי קצת מלוכלך אבל עדיין סמל. כמו סמלים רבים אחרים גם הסמל הזה הוא ריק בעצם מתוכן: המציאות היא שמכתיבה את החיים באבו דיס ובשכנתה ירושלים, לא ברק והסכמיו הלא-חתומים, לא עראפת וביניניו הלא-גמורים. לאבו טאהר אגב, אין דגל פלסטין בחנות. "יבוא אצלי עראפת לקנות דיסק של שרית חדד" הוא אומר, "אני ישים לו דגל".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by