ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
פק"ש לוויה 

פק"ש לוויה

 
 
גדי שמשון

באותו קיץ שימשתי כחבר הווירטואלי של פלוגה כמעט מלאה, כמה עשרות לוחמי חי"ר, אותם ליוויתי כנושא ארון או אחד מכיתת היורים, מדי וסמלי החטיבה מונחים עלי פיקס, בדרכם האחרונה. גדי שמשון נזכר בהרוגים הראשונים בלבנון

 
 
 
 
 
 
 
 
 

קיץ 82, מפקדת קצין צנחנים וחיל רגלים ראשי, רמלה

 

"נפלים, אפ על הרגליים תגיעו אלי", הקדימה נביחת הרס"ר מפתח משרדו את הופעתו ברחבה. קמנו מהדשא הקצוץ למשעי, תריסר חיילים שלא הצליחו להתחמק מהתורנות, והסתדרנו בשורה די ישרה. אחד המש"קים שלו עבר ווידא שכולנו מגולחים, השני חילק לנו את הדרגות והכומתות המתאימות. "יש היום צנחן אחד", סילק הרס"ר לכלוך בלתי נראה משרוך ההדרכה שלו, "גולנצ`יק מקורס מ"כים ומילואימניק שהיה מסופח לנח"ל ונהרג בתאונת דרכים".

הנהנו בפנים אטומות, מנסים בכל זאת לא להיראות נפלים. יודעים שכמה שלא נעימה תהיה ההשתתפות בתפקידי משנה במחווה האחרונה שצה"ל עורך לחייליו - הלוויה צבאית - זה עדיף על התפקיד הראשי. הבושה טופחה היטב בבסיס, בלי מילים. רוב החיילים היו נפלטי יחידות החי"ר השונות, רוב הקצינים היו כאלה שנתקעו בתפקידי רוחב, ובמקום לפקד על לוחמים טיפחו פלאפל אחד נצחי על הכתף, כרס מתפתחת ורנו ארבע מצ`וקמקת. עם הרנו נהגו המפקדים שלנו להסתובב בין בסיסי חי"ר שונים במדינה ולהחליף כאפות וציוד אפסנאות של מאפיונרים עם החברים שאספו במרוצת השירות.

התפקיד שלנו היה לתת את המסגרת הקבועה, המכובדת, המנחמת ללוויות הצבאיות. יש פקודות מסודרות ללוויה צבאית, אני יודע כי קראתי את החוברת, אבל זו היתה מלחמה. ובמלחמה, שנועדה להביא שלום לגליל למשך-ארבעים-שנה-מי-יתנגד-לרעיון-הזה, חבריו ליחידה של הנופל, מה לעשות, היו עסוקים בדרך כלל בהמשך ההתקדמות צפונה. אז אנו, הנושרים שעפו - מי מרצון ומי בלית ברירה - מאותן יחידות צנחנים ונח"ל וגולני, היינו חבריו ליחידה לצורך העניין.
 
(למצולמים אין קשר לכתבה)
 (למצולמים אין קשר לכתבה)   
עלינו לאוטובוס בשתיקה. החלפתי את הכומתה שלי לאדומה וחיברתי את דרגות הסמל לשרוול. הייתי בצוות ארון לאותו יום, ובתל השומר כבר חיכה לנו הקומנדקר עם הארון. יושבים עם הנשק בין הרגליים, מסתכלים ישר קדימה, לא לחשוב על מה שיש בארון העץ שהברכיים נשענות עליו. הלוויה הראשונה, כמו כולן, היתה קורעת לב. מאלו העצורות, כמו שלפעמים היינו מנסים להגדיר את הסוגים השונים באוטובוס בדרך לנגלה הבאה.אב איש צבא או מיל` בכיר, שמשפחתו תלויה עליו ופניו קפואות ביאוש מטורף, נאחז בהיסטוריה הביטחונית שלו, מצווה בקול על כל מי שמרים קולו בבכי לנהוג איפוק.

כשחזרנו לאוטובוס היו אנשים שהביטו, כמו תמיד, על הצנחנים במדי א` - היינו תמיד באותם מדים, כומתות, נעליים, דרגות ותגי יחידה של הנופלים - במבטים סקרניים. מבוגרים מודאגים שהציעו לנו מים, ומעט חברים מהשכונה, חלקם באזרחי וחלקם במדי ג`ובני`קים, מנסים לנחש בלב מי מהחבר`ה מהפלוגה הוא שוקי ששמעו עליו כל כך הרבה סיפורים. אם מישהו שאל ממש, היינו ממלמלים משהו על זה שאנחנו חייבים לזוז.

הלוויה השניה היתה באור יהודה. "נהג מילואימניק גרוזיני שנהרג בתאונת דרכים", הסביר איש הרבנות הצבאית כשחתמנו לו על הארון ברחבת הקומנדקרים. בגלל שסיפחו אותו לנח"ל לפני ששלחו אותו לנהוג משאית בכבישים התלולים של ג`בל ברוך, אנחנו היינו אלה שהיו צריכים לחלוק לו כבוד אחרון. התבקשנו לעמוד עם הארון ברחבה שלפני הבלוק שבו הוא התגורר. הקהל התכנס סביב, נשים בשביסים שחורים נפלו על הארון בדמעות, והסיבה היחידה שלא נפלנו היתה המסה האנושית הצועקת, החמה והמיוזעת שעטפה את הארון בצורה כל כך הדוקה.

חיכינו שמונה דקות. אחר כך המש"ק נתן את הפקודה והתחלנו לנוע, לאט, לכיוון הקומנדקר. הצעקות גברו. חצי דקה וצעד אחר כך, ופתאום הארון כבר לא על הכתפיים שלנו. הקהל סחף אותנו מעלינו למרכז הרחבה, שם הונח על הרצפה וכוסה במתאבלים לבושי שחורים, עד שרק פיסות מהדגל היו גלויות לעין. היו להם כללים ונהלים משלהם לדרך הנכונה להתאבל.

זה לקח עוד רבע שעה, בסיוע של כמה אנשים מהקהילה, שכנראה היו מכובדים מספיק שיקשיבו להם, עד שהצלחנו להעלות את הארון בחזרה. כשהיינו על הקומנדקר בדרך לחלקה הצבאית, אחרי שהורדנו שלוש בנות משפחה ונער צעיר בעדינות ככל שיכולנו, אמר לנו המש"ק המיוזע שאיזה מזל שהוא הצליח להשיג את המפקדה בטלפון. אחרת הוא עוד היה יורה שם במישהו. הוא השתמש בכמה שמות תואר שלא אחזור עליהם, והוסיף שלטובתנו נתקתק את הקבורה מהר, הגולנצ`יק מחכה בארבע וחצי וצריך עוד להחליף בגדים.
 
באותו קיץ שימשתי כחברם הווירטואלי לפלוגה כמעט מלאה, כמה עשרות לוחמי חי"ר, אותם ליוויתי כנושא ארון או אחד מכיתת היורים, שפתי חשוקות ומדי וסמלי החטיבה מונחים עלי פיקס, בדרכם האחרונה.

היו ארבעה מהמחלקה שלי בגולני לשעבר שנהרגו במלחמה, כולל המ"מ, אבל להלוויות שלהם לא הלכתי. הלכתי רק לאחת, של בחור שהיה בפלוגה המקבילה אבל גם בחבר`ה שלי מהאזרחות. הוא נהרג על הגבעות שמעל ביירות, אחד מכמה שהופתעו בזמן מנוחה על ידי אש מרגמות מטווחת היטב. עד אז, כל שבת שייצא היינו נוסעים כמה חברים כמטורפים בכבישים, מביימים קטטות נהגים בינינו לבין עצמנו באמצע צומת מסובים, נניח, ומקניטים זה את זה למי יש סמל מחלקה יותר מניאק. בהלוויה שלו הייתי במדים, אבל כחלק מהמשפחה והחברים, לא מהמערכת, לא מהיחידה.

לפני שלושה ימים שלח לי מישהו את הקישור לאתר "יזכור" המחודש של מדינת ישראל. הסתובבתי בתוכו כמעט שעתיים. אי אפשר להתחיל לפרט מבחינה מקצועית למה האתר הזה כל כך "עשוי טוב", במיוחד היום. אבל אולי מותר לספר שחיפשתי שם ארבעה שמות שהיו פעם מאוד יקרים לי, ומצאתי עוד שניים שנזכרתי כמה הם היו חשובים בחיי. זה אתר רשמי ומוקפד, אנדרטה שנמצאת באינטרנט, לא בגן הציבורי במרכז העיר או בבית הקברות. כשאני נמצא בו, זה רק אני והשמות והזיכרון של מי שלפני שני עשורים, ובמקרה אחד גם שלושה, היה חלק חשוב בחיי. עכשיו זה בפרטי, זה לא חלק מהתעשייה. ובגלל זה, כנראה, בכיתי.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by