ב-Online
 
 
 
 
 
 
 
 
חופש, שיוויון ואחותך 
 
 זכויות היוצרים על תמונה זו פגו זה מכבר   
 
צביקה בשור

צביקה בשור קורא לרואי וולמן מ"תרבות מעריב" לרסן מעט את המהפכנות העריצה שלו, ולהפסיק להרוג לנו את האינטרנט

 
 
 
 
 
 
 
 
 
ב-28 ביולי 1794 טיפס מקסימיליאן רובספייר במדרגות הגרדום בפאריז. בעלותו לפגישה אחרונה עם מאדאם גיליוטין, רק אתמול ידידה ושותפה לדרך, לסתו תלויה באוויר לאחר ניסיון התאבדות כושל, מי יודע אילו מחשבות חלפו בראשו. אולי הגה באותם 269 שהעלה לגרדום כתובע הראשי של הרפובליקה הצרפתית הראשונה; אולי ילדותו חלפה לנגד עיניו.

או אולי, איש מת מהלך, חשב מקסימיליאן רובספייר על מהפכות, על טבען, ועל אסונן הגדול, מרגע שהן מופקדות בידיהם של אינטלקטואלים חסרי סבלנות. אולי שאל את עצמו איך יכולה מהפכה לסחרר אף את ראשו של השקול שבליברלים, להפוך אותו לעריץ צמא דם, רק משום שהפוטנציאל האדיר הגלום בכל שינוי והמהפכה מסרב להחיש צעדיו. רק משום שאותם יצורים ערלי לב, ההמונים, מסרבים לציית לקריאתה של האוטופיה.

גם לרואי וולמן ממעריב קשה עם חוסר רצונם של ההמונים להשתתף בחזון המהפכני הסוציאליסטי שהוא מזהה באינטרנט. את כעסו הוא מפנה, בין השאר, למשתמש soulseek המתקרא "אלביס" – בעל תיקיית עתירת קבצי מוזיקה, שסירב לשתף את וולמן בנפלאות התרבותיים הדיגיטליים שברשותו, רק בגלל עוניו היחסי של וולמן באגף האמפי3ים.
 
מהפכה!
 מהפכה!   
האנטיפטיות הארורה של אותו "אלביס" מתרגמת את עצמה, ברוחו של המהפכן הקודח, ליצירתה של חברת מעמדות חדשה. הנה חשבנו לנו בתמימותנו שהגניבה הקולקטיבית של קניינן הרוחני של חברות התקליטים, הסרטים והתוכנה היא ניתוץ המבנים החברתיים הישנים, והנה אנחנו מגלים לזוועתנו שאותם מבנים הצליחו לשעתק את עצמם אל לבה של המהפכה עצמה. שוב יש שווים יותר ושווים פחות.

אבל בואו וננסה לבחון רגע שוב, והפעם מנקודת מבט רגשית מעט פחות, את ההבדל הגדול בין יחסיו של רואי וולמן עם המשתמש "אלביס" שסירב להעניק לוולמן את האלבום החדש של הצמד AIR, ובין יחסיו של וולמן עם חברת EMI, המפיצה את אלבומם של שני הצרפתים. בעולם גופא, זה שמחוץ לוירטואליה, זקוק אדם למטבע קשה, משאב שאינו זמין באופן בלתי מוגבל, כדי לרכוש את האלבום. אין בידיו את הכסף, לא יוכל להנות מהאלבום.

ובאינטרנט מה? קיבל אדם תשובה שלילית מאותו "אלביס". מה יעשה? יוכל לעשות שני דברים. ראשית, יוכל לאגור את המטבע האינטרנטי שאותו אלביס דורש. יוכל להגדיל את ספריית השירים שלו ככל שירשה הדיסק הקשיח שלו. יגיע לאלף שירים, ייכנס בשעריו של המעמד החדש, יסתחבק עם "אלביס" וחבר מרעיו, הנובו-רישים הווירטואליים.

או שיעשה כמעשה האדם הסביר, ויחפש משתמש אחר, אחד ממאות המשתמשים האחרים המחזיקים ברשותם את קבצי אותו האלבום ממש, והם אינם יצורים מעיקים וחסרי בטחון עצמי כאותו "אלביס" דנן. יוכל להוריד את האלבום ממני בעוד כמה שעות, כשאסיים להוריד אותו בעצמי. או אז מה יעשה אותו "אלביס"? אילו סנקציות יפעיל? לאילו רשויות יפנה? איזה כוח מניב לו ריבוי נכסיו? האמנם שייך עתה "אלביס" שלנו למעמד אחר?
 
 
וכוחה של "נענע", מהו, כשהיא מניחה את כף ידה על "ישראבלוג" (עוד אירוע אנטי-מהפכני שוולמן מתאר)? איזה כוח יש לאתר הגדול המנהל את הקהילה על הקהילה שלו? איזה כוח היה ל"וואלה", ה-מפלצת ב-ה' הידיעה של האינטרנט הישראלי, כשבלעה לתוכה את קהילת הפורומים הענקית של iol? הרי ב"וואלה" חשבו להנדס את ההמונים שהגיעו במיזוג הגדול, ובתוך מספר חודשים מצאו שהקהילה הגדולה ביותר ברשת הישראלית הצטמקה מהותית, והפכה רק לחמישית בגודלה ברשת. האם לדעתו של רואי וולמן תוכל נענע "לפקח", כדבריו, על "ישראבלוג"? קדחת. בתוך שניה ימצאו הבלוגרים בית ב"תפוז", או ב"MyBlog" העצמאי, או בבלוגים של corkey.net, מפעילי "במה חדשה" הסופר-עצמאית.

ובכלל, האם כרגע מהווה "ישראבלוג" יישות אמורפית-קהילתית, או שמי שעומד מאחוריה הוא אדם אחד שאינו חייב לתת דין וחשבון למשתמשים באתרו, אלא מתוך רצונו לרצות אותם?

את טענתו של וולמן נגד אתר "רשימות", המבקש לכנס בתוכו רק כותבים שיוצריו מעריכים, אייחס באמת רק לחוסר סבלנותו של אינטלקטואל מהפכני. גם החזון הסוציאליסטי המחמיר ביותר לא דרש ממנהל להקת הבולשוי לקבל כל אדם שטען כי הוא רקדן לשורות הלהקה. גם למי שחי בימי מהפכה מותר לנשום.

המהפכה ברשת חיה וקיימת, לדעתי. יכול אדם להביא אליו אלפי קוראים רק משום שהוא וכתביו מעניינים אותם. לא הערכתו של אמנון דנקנר ולא היכרות עם חברו הטוב של צביקה בשור העניקו לו את הבמה, אלא המהפכה. יכול אדם לצרוך את המוזיקה שהוא רוצה, ולהפיץ את המוזיקה שלו לכל מי שרוצה לשמוע אותה. לא נדבות העניקו לו את היכולת הזו, אלא מהפכה של גנבים. יכול אדם לדבר מתוך לועה של עיראק הנצורה, לספר סיפור שאינו סיפור הגבורה האמריקנית, אינו סיפור הצדק הסדאמי, אלא סיפורו שלו בלבד, והעולם מאזין. מה יש כאן, אם לא רוח מרד מתמיד, אם לא רוחה של מהפכה?

ראוי שרואי וולמן ישנן את סיפורו הטראגי של מקסימיליאן רובספייר, מי שחזון קצר רוח הפכו משוחר חירות למפיץ בשורת הטרור בשם רוח המדינה. ראוי שיזכור שהמהפכה אותה אנו דורשים, אותה הרשת מאפשרת, מניחה לאדם לבחור כמה מהפכן הוא, והיכן הוא סתם אדם, אנוכי וקטן. ראוי שיזכור רואי וולמן, כי את החופש מבקשים אנחנו לא רק מתאגידי ענק דורסניים, אלא גם ממטיפים קדושי זעם.
 
 
הכותב הוא עורך "חיים ברשת" של נענע, שותף רופף בהקמת אתר "רשימות", ובאמתחתו כ-800 קבצי mp3
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by